תמהתי לעצמי בעבר, האם הסיבה שאין לנו זכרונות לפני גיל קטן, היא מפני שאין לנו מילים באותו שלב בכדי למסגר ולתעד את החוויה?
העדר מילים או כלים לתאר חוויה גורם לי צער.
כמה אני מקנא במשוררים היודעים באומנות המילים לתאר רגשות, ריחות, ניואנסים של חוויות ודקויות.
לא רק שהם יכולים להכיל ולתעל את חוויותיהם, אלא שיכולים הם להפגיש את ה"אני-המחר" עם ה"אני-האתמול" ולחוות את החוייה שוב.
התבוננתי, בשבת האחרונה, בפיוט "אתה הוא אלוקינו בשמים ובארץ" שבני אשכנז שכמוני יאמרו בואכה קדושה בראש השנה.
התבוננתי והקשבתי.
מנגינה התחילה לעלות לה ולטוות את חוטיה סביב המילים.
נאחזתי במנגינה.
ידעתי, שבהעדר ידע מוזיקלי ראוי, אין לי את הכלים הראויים לתעד בראשי ובזכרוני את המנגינה, ואם אעזוב אותה לרגע – פעמיים תעזבני.
וכך חזרתי שוב ושוב על המנגינה…
אבל אללי – כשם שחששתי – כך ארע.
המנגינה אבדה לה לבינתיים, ועד שיזכני אלוקי השיר והרננה, אסתפק רק בפרשנות שעלתה מתוך המנגינה.
חבל על דאבדין.
הפיוט בנוי לפי סדר אלפא-ביתא ומוצג ברוב המחזורים בסיטמטריה של שתי עמודות.
|
אַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ |
בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ |
|
גִּבּוֹר וְנַעֲרָץ |
דָּגוּל מֵרְבָבָה |
|
הוּא שָׂח וַיֶּהִי |
וְצִוָּה וְנִבְרָאוּ |
|
זִכְרוֹ לָנֶצַח |
חַי עוֹלָמִים |
|
טְהוֹר עֵינַיִם |
יוֹשֵׁב סֵתֶר |
|
כִּתְרוֹ יְשׁוּעָה |
לְבוּשׁוֹ צְדָקָה |
|
מַעֲטֵהוּ קִנְאָה |
נֶאְפָּד נְקָמָה |
|
סִתְרוֹ יֹשֶׁר |
עֲצָתוֹ אֱמוּנָה |
|
פְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת |
צַדִּיק וְיָשָׁר |
|
קָרוֹב לְקוֹרְאָיו בֶּאֱמֶת |
רָם וּמִתְנַשֵּׂא |
|
שׁוֹכֵן שְׁחָקִים |
תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה |
|
חַי וְקַיָּם |
נוֹרָא וּמָרוֹם |
|
וְקָדוֹשׁ |
|
משום מה, ברוב בתי הכנסת בהם הזדמן לי להתפלל בימים נוראים, התחלנו את ניגון הפיוט באות ב'. תמיד צרם לי להתחיל באות ב', הרגשתי שה-א' – היא הפתיח והמבנה הוא מימין לשמאל (א' ל-ב') ולא משמאל לימין (ב' ל-ג').
המנגינה שהתנגנה בראשי פירשה את הפיוט כדו-שיח בין שני סוגי מאמינים.
הימני (אותיות אי-זוגיות) – מתלהב, רגשי ומופעם. רואה את הקב"ה גדול וקרוב, אישי ומיוחד. וכך המנגינה נתנה לו מרחב מוזיקלי לשיר את תשבחותיו לא-ל עם סיומת פתוחה.
השמאלי (אותיות זוגיות) – קצר וענייני. תמיד מנסה לאזן את חבירו. לפי זה אפשר כביכול להוסיף לפני כל צלעית זוגית את המילים "רגע, תירגע. בכל זאת הא-ל הוא…".
וכך הקצתה המנגינה לחבר השמאלי מרחב מוזיקלי קצוב, קצר וסגור.
כך לדוגמא,
חבר א' מתלהב ומציין איך הקב"ה "שח ויהי" ואילו חבירו מעדיף תיאור קצוב של "צוה ונבראו"
חבר א' מתלהב ומציין את הקב"ה "טהור העיניים" ואילו חבירו מעדיף להכיר בכך שהקב"ה "יושב סתר" ואל לנו לדון בטוהר עיניו.
חבר א' שמח ובטוח כי הקב"ה "קרוב לקוראיו באמת" ואילו חבירו מאזנו ומזכיר לו כי הוא "רם ומתנשא".
כך בשיח מאזן ומזין השניים מבטאים את הדואליות ביחס האדם אל הא-ל.
לאור הקריאה הזו העדפתי לפרק גם את הפסקה האחרונה.
בד"כ זו מופיעה כשורה אחת בסוף ללא ייחוס לצדדים.
אני העדפתי לפרק את "חי וקים" כאמירה עצמותית של חבר א' (הבן)
מ"נורא ומרום" כאמירה מכבדת ויראה של חבר ב' (העבד)
וכולם מתכנסים אל ה"קדוש" – המופרש (בעיני העבד) והמיוחד (בעיני הבן).
וכך, בכלים היחידים שיש לי – פרשנות – תיעדתי את המעט שהמנגינה המזדמנת הותירה אחריה.
חֶבֶל דאבדין – CABLE OF THE LOST MEMORY
