Shmini Azeret – Pure Joy

[Prepared a few months ago. just before the COVID-19 Pandemic.
Excuse me for no COVID-19 references]


The ambiguity of this holiday is mind-boggling.
It challenges our basic understanding of what a holiday/Holy-day is. We are accustomed to celebrating something that we tend to underestimate, or look down at, celebrating with no apparent reason. This ambiguity is reinforced by the contrast between Shmini Azeret and the rest of the Tishrei holidays. We celebrate God's Justice and Majesty on Rosh Hashana. We celebrate His forgiveness and our purity on Yom Kippur. We celebrate prosperity and nature on Succot. So how does Hashem expect us to celebrate nothing on Shmini Azeret?

In Israel, this question is muffled by the singing and dancing of Simchat Torah. This later celebration of the annual completion of the Torah reading has taken over the simplicity and apparent plainness of Shmini Azeret.  I feel that the practices of Simchat Torah on Shmini azeret emulate the Torah study we practice on Shavuot – a chag which revolves round the giving of the Torah. No unique mitzvah is given for Shavuot or Shmini Azeret. So really the question at hand is: Why do we default to Torah, when specific mitzvot are unavailable?

Entering a day of celebration with no apparent reason poses a challenge. We can begin to solve this conundrum with one known obligation – we are obligated to rejoice and be happy – "ושמחת בחגך".  To answer the question of what specific type of joy are we meant to focus on, the Midrash [Shir Hashirim Raba – Parasha א'] turns to father and son – Kings David and Shlomo – for an answer.

In the Halleluya chapters (111-118) King David voices Psalms of joy.
Towards the end of the Hallel, he proclaims:

" זֶה-הַיּוֹם, עָשָׂה ה'; נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ " [118, 24]

The Midrash is confused with the word "בו" –
does it refer to the "day" or to "Hashem"?
Is this proclamation referring to when to rejoice or to the focus of the joy?

To answer this dilemma, we turn to his son, King Shlomo who uses a very similar phrase in the opening paragraph of The Song of Songs

"מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה;
הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו,
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ-
-נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן,
מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ
" [1, 4]

King Shlomo clarifies his father's ambiguity, by rephrasing his father's proclamation.
It is in Hashem that we rejoice.

Nevertheless, how do we celebrate someone, let alone G-d almighty?
let us look at how we celebrate significant birthdays.
We invite family and friends, we prepare food and drinks and we raise a toast. We lift our glass of wine as a means to focus on the celebrity (literally speaking). We mention their distinction and achievements, our relationship with them, and express how happy we are for their mere existence and how lucky we are to know them and for them to choose us as friends or to be family. With some luck, someone might also come up with some gematria.

King David used the word – בו – which adds up to 8.
This is a reference to Shmini Azeret.
King Shlomo used the word – בך – which adds up to 22.
In the Midrash, Rabbi Yitzchak uses this as a reference to the 22 letters of the Torah.
The son reveals that the father's eighth day is a day of Torah letters. Not words, psukim, or Mitzvot – only letters. These letters are elements by which the Torah is expressed but have no limitation to a specific mitzvah or particular idea.

We have encountered a three-part unity. Truth is, every relationship consists of three elements. There are the two partners and there is the relationship itself. This is true for Am Israel's relationship with Hashem as well. There is one side – Hashem. There is the second side – Israel. And there is a third element – the relationship itself – generally known as Torah.

The word עצרת – Azeret – can mean both a pause (stop-עצור) and a gathering. In our case – it is both. הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו – The King has invited me in from the main party of the international Succot – to rejoice and celebrate our intimate relationship. No special reason. No special guests.
Just the two of us.
The ambiguity has cleared.
The veil has been removed
and a private event has been initiated.

מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ
Pure and simple love

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ
Pure and simple Joy


פרשת בלק – הצנע לכת עם אלוקיך

[דברים שנאמרו ושלא נאמרו על-ידי בשבת שבע ברכות של יצחק ורעות – בלק תש"ף, בית חג"י
הבהרה –
לא כל מה שנאמר – נכתב כאן
ולא כל מה שנכתב כאן – נאמר]

הפטרת הפרשה בפרקים ה' ו-ו' בספר מיכה מסתיימת בפסוק מצוטט לרוב:

מיכה, ו', ח' 
הגיד לך אדם, מה-טוב; 
ומה-ה' דורש ממך, 
כי אם-עשות משפט 
ואהבת חסד, 
והצנע לכת, עם-אלהיך.

מעגל ראשון – ייעוד

יצחק רבינוביץ – עורך דין.
רעות בוק – רופאה
יחד הם מיישמים את "עשות משפט" (עריכת דין) ו"אהבת חסד" (רפואה)
והצלחתם המשותפת מותנית ב"הצנע לכת עם אלוקיך".
חמוד
וורט

מעגל שני – אנטיתיזה וסינתיזה

קריאה אחרת של הפסוק מציגה התנגשות בין האדם לאלוקים

אדם יגיד לך – מה טוב לעשות
אבל
אלוקים יגיד לך – מה דרוש לעשות.

טוב – סובייקטיבי ויחסי.
דרוש – סיסטמתי, קר ורציונאלי.
הרחבה בנושא ניתן למצוא בפוסט ישן שלי בנושא – כאן.

בלעם עצמו "קרוע" בין שני מרחבי האינטרס האלה.
מצד אחד – אדם – בלק – אומר לו מה טוב (זהב? כסף? כבוד?)
מצד שני – אלוקים – מגדיר לו מה גבולות הגזרה – מה נדרש ממנו לומר.

כל אחד מאיתנו נמצא במתח שבין המקובל והנורמטיבי, הראוי והסובייקטיבי, מצד אחד
לבין הנדרש והעלום, החוקה והאמונה, מצד שני.
לא תמיד הם זורמים יחד.
לא תמיד הם מובנים כאחד.

הנביא מיכה מכריע וממליץ
בשורש התקנות והנהלים הציבוריים, קיים רוח המשפט. עשות משפט.
בשורש פרטי המצוות ורצון ה' בעולם – קיימת אהבת חסד.
הפתרון להכרעה היא הצניעות השכלית – לא הכל אתה מבין – הצנע לכת עם אלוקיך.
ללכת עם אלוקים.
חנוך.
אברהם.

מלבן אפס – חטא חוש הראיה

בתפיסה שלנו בלעם אינו מיישם את "הצנע לכת עם אלוקיך".
הוא נמשך אחר חטאו של בלק – חטא הראיה:

וירא בלק, 
נוח לרשעים, שיהיו סומין
שעיניהם מביאין רעה לעולם.
בדור המבול כתיב (בראשית ו): ויראו בני האלהים.
וכתיב (שם ט): וירא חם אבי כנען.
וכתיב (שם יב): ויראו אתה שרי פרעה 
וכן כולם,
וכאן, וירא בלק.

במדבר רבה, פרשה כ', ב'

בלעם מתהדר כביכול בהיות שתום עין אבל נענה לשיטת הראיה של "וירא בלק", המבקש בכל סיבוב זוית ראיה ספציפית

כ"ב, מ"א - ויקח בלק את-בלעם, ויעלהו במות בעל; וירא משם, קצה העם.
כ"ג, ט' - כי-מראש צרים אראנו, ומגבעות אשורנו
כ"ג, י"ג - ויאמר אליו בלק, לך-נא אתי אל-מקום אחר אשר תראנו משם-
-אפס קצהו תראה, וכלו לא תראה; וקבנו-לי, משם.
כ"ד, ב' - וישא בלעם את-עיניו, וירא את-ישראל, שכן, לשבטיו...  
    ג' - וישא משלו, ויאמר:  נאם בלעם בנו בער, ונאם הגבר שתם העין.  
    ד' - נאם--שמע, אמרי-אל:  אשר מחזה ש-די יחזה, נפל וגלוי עינים.

הראיה בעייתית.
היא מטעה.
היא אמנם נותנת בפריים אחד סיפור עשיר ומלא
אך מעודדת מיידיות ומונעת סבלנות והקשבה לכלל הסיפור – לכל הפרטים.
התמונה נראית תמיד שלימה
והינה כמעט תמיד חסרה.

הראיה הכשילה עוד בגן עדן את חוה –

בראשית, ג', ו' - ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים

המענה הישראלי לכך הינו "שמע ישראל".
המענה להמלצתו של מיכה הנביא ל"הצנע לכת" הינה "האזינו… ותשמע"
אדם יגיד לך מה טוב – תקשיב.
ה' יבהיר לך מה הוא דורש ממך – תשמע.
תעשה משפט – ותברר את כלל פרטי הסיפור – אל תחרוץ לפי תמונה בודדת.
איך?
תאהב חסד – תאהב את מה שאתה לא רואה.
תניח חפות מעבר לתמונה.
תשאף להעניק מעבר לשורה ולתרופה.

אבל איך תדע מתי זו הענקה ומתי זה ויתור?
איך תדע להכריע את המשפט למרות החסד שאתה רוצה להעניק?
"הצנע לכת עם אלוקיך"
שמע
הקשב
האזן
ופעל.

המלבן של פריים התמונה קטום ומוגבל. הוא חותך עד כדי שדה הראיה שלו אך אינו משלים את התמונה.
נכון – יש קולנוע – סרטים – סיפור מתמשך בתמונות.
נכון – יש פנורמה ו-360 – תמונה בודדת המנסה להכיל את הכל.
אבל התנ"ך מלמד אותנו – שלא משנה מה התמונה – לעיניים יש יתרון שהם החסרון – התאוה של העיניים.

מעגל שלישי – ספירלה מלבנית – בהר ה' יראה

הפסוק הבא במיכה, שאיננו קוראים בהפטרה, מעניין ומרחיב לנו את התמונה (תרתי משמע):

מיכה ו', ט' -  קוֹל ה' לָעִיר יִקְרָא, וְתוּשִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ; שִׁמְעוּ מַטֶּה, וּמִי יְעָדָהּ.

הפרשנים מחברים בין "לעיר יקרא" ו"יראה שמך" ומבהירים כי מדובר בירו-שלים.
העיר שהיתה עד כה עיר שלם של מלכיצדק – הוסיפה לשמה את הכינוי שהדביק לה אברהם בעקידה – "בהר ה' יראה" וכך חברו יחד ל"ירושלים".
יצחק, שעיניו כבדות בסוף ימיו, מבטא בעקידה את השיא האפשרי של "הצנע לכת עם אלוקיך" ומתוך כך זוכה לראיה נרחבת. ראיה כה נרחבת שרואה בעשיו את מה שמעבר ולא נבהלת מהתמונה הפרטנית המדווחת ב"ידיעות כנען".

ראיה מבורכת בשם העיר הישראלית המרכזית?
אחרי נסיונו של אברהם לתקן את חטא ראית פרי עץ הדעת וקורא לבנו הבכור – "ישמעאל" ?
הכיצד?

נדמה שאפשר לסכם בצניעות לכת עם אלוקינו –
שלא ניתן לשפוך את התינוק עם המים
ולא את הראיה עם פרי עץ הדעת.
ישנה ראיה חיובית.
ראיה רחבה.
עין טובה.
"עיני ה' אלוקיך בה"
"בהר ה' יראה"
ראיה אלוקית שאינה מוגבלת
לא ב- Frame rate – קצב הדגימה,
לא ברוחב פס השידור
לא ברזולוציה
לא בגודל הזכרון ואורך הסרט
לא בשדה הראיה
ולא בספקטרום הנראה.

זו ראיה מציאות מסוף העולם ועד סוף העולם (בזמן ובמרחב)
– האור הגנוז לצדיקים,
העושים משפט
האוהבים חסד
ומקפידים לראות את השידור החי רק בערוץ אחד
ומתוך צניעות, מבינים שיש פרק קודם ויש פרק המשך.

ברכות הראיה והשמיעה

לא נותר לי אלא לברך את הזוג הצעיר
שיפקח עין לברקים חטופים של אור מלא ותמונה בהירה – נדירים אך מהממים – ולברך על כך.
שיטו אוזן לשמוע את רעמי פעימות הלב של האחר וישמעו את הסיפור המתפשט מתוכו – ולברך על כך.
שיעשו משפט אחד עם השני – הן בחזקת החפות למרות התמונה המפלילה והן בתוכחה וביקורת מתוך אהבה בונה
שיאהבו חסד – חסד ביניהם, חסד לאחר וחסד לצאצאיהם בבחירות של מהות הבית ודרכי ההנהגה הפרטיים שלהם.

ושמעל לכל,
ולמרות הכל,
ומתוך הכל –
יצניעו לכת עם ה' אלוקיהם.
לא לפני עם הגב
לא אחרי בעורון מעשים
אלא "עם" –
לצד וליד,
יד ביד.

מזל טוב