פורים – עץ גבוה 50-1 אמה

[על בסיס חידושים מבוסמים בסעודות פורים
ועל בסיס מהלך שהועבר לנשים בשיעור בביהכ"נ התימני בשבת צו, תשפ"ב]

"כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם. אמר רבי אלעזר: אף יום-הכיפורים לא ייבטל לעולם, שנאמר והייתה זאת לכם לחוקת עולם".

ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקמ"ד

מה מיוחד בפורים שאינו בטל בעתיד?
כדי לעמוד על מדריגת הפורים ויום כיפור, ננסה למפות את מעגלי השנה שלנו

  • יציאה מגלות לגאולה – פסח, סוכות ושבועות (ושבת) – זכר ליציאת מצרים
  • יציאה לגלות – צומות החורבן
  • יציאה משעבוד לעצמאות – חנוכה ויום העצמאות
  • פיוס ואיזון – ט"ו באב וט"ו בשבט

אחרי המעגלים המובהקים יחסית, נותרנו עם אסופה אזוטרית שאין לה מכנה משותף:

  • ראש השנה
  • יום הכיפורים
  • פורים

ננסה לפרום את האגודה האזוטרית דרך השוואה ממוקדת בין פסח לפורים.

בתיאור של עומק הסיאוב והטומאה של בנ"י במצרים רגע לפני הגאולה, מתוארים העם כמצויים בעומקם של מ"ט (49) שערי טומאה.
בעיני, יש בכך מקבילה לתיאור "השניה האחרונה" או "הדקה התשעים" – נסיון להגיד שכמעט ונגמר המשחק. כמעט ולא היה מה לגאול.

בסעודות הפורים הסב אחד החברים [דניאל סרבניק] את תשומת לבנו לעץ גבוה נ' (50) אמה ביחס ל-מ"ט שערי טומאה.
נדמה שבפורים ירדנו עד הדיוטא התחתונה, הצלחנו לרדת אפילו יותר נמוך מפסח – הצלחנו להגיע למדרגת ה-50.
אפשר וגם בגאולה הצלחנו לעלות למדרגת ה-50 שבפסח לא הצלחנו להגיע.
נדמה שאם בפסח – כמעט ולא היה את מי לגאול,
אזי בפורים – באמת לא היה את מי לגאול.
הטבעת הוסרה, הגזירה נגזרה וספר שנכתב ונחתם בטבלת המלך (מלכי המלכים) – אין להחזירו.

המדריגה האחת הזו – דורשת בירור.
אני רוצה להציע אפשרות של מניין המדרגות באופן אחר.
בעולם התכנות מצאנו 2 מתודות שונות למניין מדרגות (לולאות, מטריצות ווקטורים).
אפשרות אחת מתחילה ב-1 ועל כן אחרי 50 לולאות – מגיעה ל-n=50.
אבל קיימת אפשרות נוספת בה מתחילים למנות ב-0 ועל כן אחרי 50 לולאות – מגיעים ל-n=49.
האפשרות הראשונה סופרת צעדים, התקדמות.
האפשרות השניה סופרת מדרגות, מצבים ומעמדים.

לפי פתיחת החשיבה לאפשרות המניין השונה, נאפשר להבין שבמצרים באמת היתה המדרגה הנמוכה ביותר. אבל פורים גילה מדרגה נסתרת שנטינו לשכוח ממנה – מדריגת ה-0 (אפס).

כדי לברר מהי נקודת האפס ומה החידוש בה,
אנחנו נדרשים לסקור במגילה ולאתר את רגע השיא – הרגע שלפניו – לא ברור לאן פני המגילה מועדות ולאחריו קיים resolution – פתרון.
נקודת השיא, בעיני, הינה רק לאחר הצהרת האצבע המאשימה של אסתר כלפי המן במשתה אסתר השני.
אחשורוש יוצא מהחדר בחמתו.
אם היינו עוצרים את המגילה ברגע זה – לא היה ברור לנו מה יחליט אחשורוש.
הרי הוא עצמו נתן להמן את המנדט והטבעת.
הרי הוא עצמו כבר ביצע תקדים עם ושתי.
אפשרי לגמרי שירגיש שאסתר מסתבכת בעניינים לא לה – והוא פשוט יבצע תרגיל "ושתי ב'".
[כהערת צד, נבין את דעתו של ר' מאיר שצריך לקרוא את המגילה מהתחלה – נדרש לנו אקדח מעשן של ושתי במערכה הראשונה, כדי להבין את גודל/גורל המעמד של אסתר במערכה האחרונה].
נדגיש יותר מזה – לו המן לא היה "מתקפל" ונופל על המטה לבקש על נפשו מאסתר,
לו רק היה עומד במקומו – אפשר ואחשורוש היה מגבה אותו.

אבל המן נפל, ויצר תמונת סיום נוחה מאוד עבור אחשורוש.
המלך לא יידרש להסביר לעיתונות למחר מה קרה.
קיימת תמונת המן נופל על המטה ובצירוף הפרשנות של המלך – "הגם לכבוש את המלכה" – העניין סגור וחתום.
ואנחנו – נותרנו אלומים ותמהים – מה הכריע המלך בנוגע למחלוקת ישראל ועמלק, אסתר והמן?
האם נדע אי פעם מה דעתו בנושא?
לא.
נשארנו בסימן שאלה. נותרנו ללא פתרון וללא resolution.
נגאלנו ולא ידענו כיצד ובזכות מה.
תשבי אולי יבוא ויתרץ קושיות ובעיות.

אסתר, ללא זכות והגיון עצמי, גילתה במסירותה את מדרגת האפס.
אני יהודיה – והוא צורר יהודים.
אין כאן צודק וטועה.
אין כאן עליון ותחתון.
אין כאן יתרון וחסרון.
רק זהות. שיוך. קיום.

מדרגת האפס הינה עצם היותנו יהודים.
גם לאחר איבוד זהותנו בסעודתו של אחשורוש
גם לאחר התחפושות של שמות פרסיים ואליליים של אסתר (כוכב) ומרדכי (מרודך)
בסופו של דבר, מתחת לכל הרבדים – ישנה זכות אחת בלבד.
מדרגת האפס – מדרגת הזהות כפי שהיא עצמה.

ממילא חוזרים אנו למעמדו של חג הפורים במעגלי שנה והחגים.
לא גלות ולא גאולה.
לא שעבוד ולא עצמאות.
אלא קיום וזהות.
מי אני ומה אני במרחב העולמי.

ואולי מתוך כך באנו לעמוד על טיבו של המעגל ה"אזוטרי" שנותר לנו.
פורים ויום הכיפורים מהווים יחד תוחמי זהות מהמינימום של הזהות – פורים – ועד הרמה המרוממת ביותר שלנו כממלכת כהנים וטהרה עולמית – יום הכיפורים.

אנחנו ממילא מבינים
שישנם חגים המבטאים עצמאות – ונזכה לאירועי עצמאות עוצמתיים יותר שיאפילו על חנוכה.
שישנם חגים המבטאים גאולה – ונזכה לאירועי גאולה עוצמתיים יותר שיאפילו על גאולת מצרים.
שישנו אור שיאפיל על חשכת החורבן ונפסיק לצום ולהתאבל על מה שאיבדנו מתוך כל מה שהשגנו.
אבל לעולם לא נוכל להאפיל על עצם זהותנו (פורים) וייעודינו (יום הכיפורים).


בשולי הדברים
עם הבנת השער המ"ט והכרת מדרגת האפס
ניגע רגע באחת האנומליות של המגילה.
המן, מאמין גדול
בגורל
מוכן להמתין 11 חודשים למימוש גזירתו
וזאת רק בגלל הפור.

מה עובר לו בראש?
מאיפה הסבלנות הזו לאיש שהחמה קופצת לו בוריד?

אפשר להבין מתחילת דברינו שאם עם ישראל היו במ"ט שערי טומאה רגע לפני הגאולה,
אזי חודש אדר הינו חודש שער המ"ט.
וי"ג באדר – זה רגע לפני חודש מי"ד בניסן.

דאמר רבי שמואל בר נחמן: קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמים, מיום שיצאו ישראל ממצרים ועד שנה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל.

מדרש רבה, ויקרא, צו, פרשה ז'

המן, כמו בלעם, מחפש לכוון לאותו זעם ושנאה כבושה.
וכשהפור נופל על אדר – המן שמח.
הרי אדר מסמן את החשיכה הגדולה שלפני הגאולה.
הרי לא יכולתם לצפות לנצח את עם ישראל בחודש ניסן -חודש הגאולה.
אם כן, מרדכי שמבין את זה – מכוון את אסתר לנצל את חודש הגאולה,
גם על חשבון ליל הסדר, כדי למנף את זכויות החודש כדי להפך רעה קדומה של חודש אדר לטובה ולשמחה.

אדר – חודש הכנה לפסח
ניסן – החודש שמציל את חודש אדר
פורים – החג שמחבר את הגאולות.
הציר של לוח השנה.

ויקרא – TED בפרשה – בית מדרש של החיים

יצא לי להתגאות לא מעט בבית המדרש "אפיקים" – המדרשה התיכונית שפתחה הרבנית מרים רייסלר ושגילי ביתי זכתה להיות מהמחזור הרב-גילאי הראשון שלו. [לינק לאתר שלהם – כאן]

השבת, תוך כדי לימוד על הסדר של "אבות דרבי נתן", נתקלתי בברייתות המרחיבות את משנתו הידועה של יהושע בן פרחיה ממסכת אבות:

עשה לך רב,
וקנה לך חבר,
והוי דן את כל האדם לכף זכות

אבות, א', ו'

חכמים מבארים אפשרות מעניינת לפרקטיקה אליה מתכוון במילים "עשה לך רב"

עשה לך רב כיצד?
מלמד שיעשה לו את רבו קבע,
וילמד ממנו מקרא ומשנה, מדרש הלכות ואגדות.
טעם שהניח לו במקרא
סוף שיאמר לו במשנה.
טעם שהניח לו במדרש
סוף שיאמר לו בהלכות.
טעם שהניח לו בהלכות
סוף שיאמר לו בהגדה.
נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה:

אבות דרבי נתן, ח', א'

איך נראה לימוד שאינו מדלג ממורה למורה ומנושא לנושא?
איך נראית תכנית לימודים שאינה קרועה ומפוזרת במקצועות שאינם מקושרים ואינם רואים פרי ומזינים אחד את השני.

נדהמתי לעצמי מהפרשנות המעשית של הברייתא המדגישה את המאמץ והמיקוד הנדרש מאדם לעשות לו רב באופן אקטיבי ומרחיבה את המשפט:
עשה לך רב למגוון המקצועות.
אמנם בברייתות הבאות יידון הצורך של אדם ללמוד ממגוון רבנים ולקבל תפיסת עולם מורכבת ורחבה אבל הדגש היוצא כבר מהברייתא הראשונה הינה חשובה ומהפכנית בעולם המושגים של מסגרות החינוך הנוכחיות.

במימד נוסף, נתפסתי למילה "טעם".
הטעם אינו חייב להישאר במשמעותו המקובלת של הסבר או סיבה.
הוא יכול להיות באמת תחושה בפה או זכרון עמום של טעם במובן של חמוץ, מלוח, מתוק או מר.
הטעם המר שהמורה יטעים לנו בחטא אחי יוסף ליוסף בבור בעמק דותן, ילווה אותנו כשנלמד היסטוריה של עשרת הרוגי מלכות במדרש. והטעם המתוק של מי מרה הממותקים ילווה אותנו בהלכות שבת.

העולם הרב-מימדי והרב-חושי העולה מעולמו של הלומד במרחב שכזה הינו עשיר, יציב והשקעה ארוכת שנים.
נמצא האדם ההוא יושב במקומו – יציב ומבוסס
ומלא טוב וברכה – טוב מהידע שרכש וברכה שהולכת ומתברכת בלימוד ובתובנות שלו עצמו.

ריקארדו סמלר בהרצאתו "איך לנהל חברה ללא חוקים (כמעט)" מתגלה כאדם ששואל שאלות.
הגישה ששואלת שאלות מהותיות שאינן מפחדות מההשלכה של התשובה, הביאה אותו ואת החברה שלו להקים מסגרות חינוך חדשניות העולות בקנה אחד, לדעתי, עם המסר של אבות דרבי נתן לעיל.
ממליץ בחום.

Ricardo Semler – Company Without Rules

טעם שהניח לו בהגדרת פאי 3.14,
סוף שיאמר לו בבניית אופניים.
טעם שיאמר לו באהבה,
סוף שיאמר לו בהתמודדות עם המוות.

Passion and Mastery – גורמי החיבור וההטמעה ברשת נוירונים שהזכרון הנצרב ממנה אינה תמונה או קול אלא חוויה רב חושית – טעם.

וזה מחזיר אותנו למדרשה התיכונית "אפיקים" [לינק לאתר שלהם – כאן]
בית המדרש בכלל – ובית המדרש של המדרשה התיכונית של הרבנית מרים רייסלר בפרט – מהווים מרכז לימוד חווייתי רב-חושי אחד המייצר מעין "עשה לך רב" אחד לכל פקולטות הידע התורני.
כרגע במקרה של המדרשה התיכונית – זו גם הזכות שהרבנית הינה באמת דמות מרכזית אחד הנותנת טעם במקרא וסופה שתאמר בלימוד בגמרא.

הלימוד של כל אחד מאיתנו במרחב בית מדרשי, שבו ספרי התנ"ך עומדים לצד הגמרא והרמב"ם ורש"י שכנים של יהושע ושמואל, ובו אנחנו המרכז ובנו מתמקדים ומתרכזים כל הקוים המחברים של עולמנו התורני והאמוני ברוב מימדיו ועומקיו, הלימוד הזה מהווה חווייה שהינה הווייה שהינה טעם אחד גדול של זכרון תבשיל ורשת נוירונים לומדת וצומחת אחת.

אשרינו שזכינו.
יהי רצון שנזכה
למצוא כל אחד
את בית מדרשו ואת רבו
לטעום ולהטעים
טעם העובר ושוזר
מקרא ומשנה,
מדרש הלכות ואגדות.