מעין הקדמה
הרעיון הבא התרקם בכמה שלבים מאז שביעי של פסח, ומשקף עבורי במהותו דוגמא הכרחית של הקשבה לטקסט, התוכן, הפורמט, האווירה, והקונטקסט – כולם יחד וכל אחד לחוד ואיך אז הם כולם שרים שירה אחת.
זהו מדרש במובנו הפשוט של המילה ״מדרש״ = ״מפעל+דרישה״ – מפעל שכל מטרתו לדרוש מהפסוק לגלות את החבוי בו ולדרוש מעצמנו לא לוותר לטקסט האלוקי ולא לראות בו חלילה תוכן שטוח וחד מימדי.
וגם אחרי שכל הרעיון כבר נשזר במערכי הקשרים הנוירוניים ויצר תמונת תובנה אחת קוהרנטית, עדיין נדרש הדורש להביא לגמר – לשבת, לכתוב ולשתף.
בזכות הזו זוכה נדב, אחייני היקר, שלא ויתר וביקש שהדברים יעלו על הכתב.
למה ״למה״
המסע שלנו מתחיל בשאלה ידועה וקלאסית על גדות ים סוף.
העם כלוא בין המצרים הרודפים והים השוצף.
בין חרדת החירות לזכרון זעקת העבדות.
זהו קליימקס קלאסי של נקודת אין-מוצא והמפתח של איך הגיבור יצא מנקודה זו בונה את רוב סיפורי המתח הטובים ביותר.
בנקודה זו מופיעה טענה של הקב״ה כלפי משה –
״ויאמר ה׳ אל משה – מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו״
בקריאה ראשונה תחת רושם האווירה – נדמה שהקב״ה מטיח כלפי משה – ״למה תצעק אלי״.
כביכול – מה אתה רוצה ממני? במקום לצעוק אלי – דבר אל בני ישראל וייסעו.
טענת האקטיביות והיוזמה (נחשון) במקום תפילה.
כדי לחדור לעומק נוסף, נדרוש מעצמנו לשים לב לטקסט, לקונטקסט, ולפורמט:
- טקסט – בפסוק כתוב ״מה״ ולא ״למה״.
נדרוש מעצמנו לכבד את הכתוב ולהבין כי הקב״ה מבקש לקבל מידע ממשה (״מה״)
ולא מניעים או הסבר רקע (״למה״).
אם כן, מה המידע שחסר לקב״ה ? - קונטקסט – הפסוק מתאר צעקה של משה והאווירה של הפסוק מרמזת שמשה מתעסק בדבר הלא נכון – צעקה במקום דיבור אל ישראל שייסעו.
אבל הצצה בפסוקים הקודמים משקפים מציאות אחרת לגמרי.
העם חרד לקיומו ומטיל ספק בהכרח היציאה ממצרים.
משה – נושא נאום חוצב להבות על אמונה והשגחה ומסיים בביטוי העוצמתי כל כך
– ״ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״.
לא צעקה, לא תלונה, כן דיבור אל בני ישראל.
אז מה הבעיה של הקב״ה עם התנהלותו של משה? - פורמט – סיפור המעשה – רציף.
- כלואים בין המצרים לים ->
- חרדים ומתלוננים ->
- נאום עידוד ואמונה ->
- ישיבת מטבחון של משה והקב״ה על דרכי פעולה ->
- קריעת ים סוף.
אלא שבין 3 ל- 4 באופן מפתיע ישנה הפסקה של פרשייה פתוחה.
פרשייה פתוחה הינה ההפסקה החזקה והמשמעותית ביותר במסורת.
כביכול , פיסקת ״מה תצעק אלי״ הינה נושא חדש לגמרי.
מה עושה כאן הפסקה?
מה קרה בין נאומו של משה לטענתו של הקב״ה?
טאדם ושתיקה מביכה
אחד המדרשים בשמות רבה על הפסוקים האלה מתבסס על הפסוקים כדי להסביר את כוחו של הנביא לגזור על הקב״ה כפי שאנחנו מכירים באליהו ואלישע.
בעיני רוחי אני רואה את משה מקבץ את עם ישראל החרד חרדה קיומית ממש,
נואם נאום חוצב להבות
ובסופו אומר כביכול ״טאדם!״
ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון
ועכשיו תראו את זרועו החזקה …
…
…
המילה ״תחרישון״
והנשימה העמוקה של הפרשיה הפתוחה הרודפת מיד לאחר מכן,
מרמזים לי כי לאחר הנאום זעקה לה דממה מביכה.
משה אומר ״טאדם״ ושום דבר לא קורה.
הקב״ה לא מגיב.
יש מתח באויר…
[רגע לפני שנתיר את המתח ונעמיק בהבנת שאלות המוצא שלנו,
אני מבקש רגע להקשיב לשקט.
לזהות את הפרשה הפתוחה בכל תקשורת ושירה, כתיבה ונגינה.
הרווח בין האותיות,
הלבן בגויל הספר,
הפאוזה בשירה ובמחברת התווים
אינם פוזה או חלל.
הם דורשים מאיתנו הקשבה ודרישה לא פחות מהטקסט עצמו.
מסתתרות בו כל המילים שלא נאמרו,
כל המבוכות שלא באו אל פתרונם
ואנחות הרווחה של הישג ושמחה שלא באו לידי ביטוי.
הקשיבו לרעם השקט וקול הדממה הדקה.]
נחזור לענייננו.
להיות ספציפי
נדמה שעכשיו שאלתו של הקב״ה משתבצת למשמעותה הפשוטה.
הקב״ה בפשטות שואל ״מה״
– מה תרצה, משה, שאעשה כדי להילחם בסיטואציה.
אתה גוזר עלי אבל אינך ספציפי למה תרצה שיקרה.
אני יכול לטפל בבעיה המצרית, בחרדה הישראלית או במחסום הימי.
עשית טאדם ונשארת מעומעם מידי.
הרי לנו שיעור שכשגוזרים על הקב״ה או ברמה שלנו – מתפללים להצלתו – כדאי להיות ספציפי.
זהו שיעור חיוני כבסיס בכל תקשורת בין שני צדדים.
מדיניות הערפול והעמימות הינה כזו שמשתמשים בה רק לעתים רחוקות ורק בסיטואציות מיוחדות.
לרוב, כדאי שנתקשר בבהירות הרצון והיעד.
הבהרת הצד והרעיון חושים כאב ראש ולב לשני הצדדים בטווח הקרוב והרחוק.
גאולה משער טומאה אחרון
ראינו עד כה כיצד הטקסט "מה",
הקונטקסט "נאומו של משה"
והפורמט "פרשה פתוחה"
מסייעים לכל מי שרק מוכן לדרוש מעצמו ומהכתוב סיפור מלא, רחב ואנושי.
אלא שדרשה/דרישה זו אינה סותמת את הסוגיה אלא פותחת אותה לעומק נוסף.
וזאת, כי השאלה המתבקשת הבאה היא
– מדוע משה לא היה ספציפי?
האם לא ידע שכדי לגזור על הקב"ה פתרון צריך להיות ברור ומסויים?
נדמה לי שמשהו מונע ממשה לנקוב במחיר הנדרש כדי לפתור את הפלונטר שעל חוף הים.
ניתן לכל הפחות לשאול מדוע לא דורש משה מהקב"ה לקרוע את הים?
מדוע זה צריך לבוא מהקב"ה?
כאן הדברים מתחברים למהלך אחר העשיר במקומו (ראו לינק כאן ולכל המהלך לפני ואחרי תחת פרשת "שמות") שבעיקרו אנחנו לומדים שמשה גדל 40 שנה בבית פרעה בסביבה שמחשיבה אותו כבנה של אלת הנילוס.
"ותקרא שמו משה (=מסס="בן" במצרית קדומה)
כי מן המים משיתיהו (המים העניקו לי את הבן הזה)".
באופן עקבי אנחנו רואים קושי של משה בהבאת מכות המים (דם וצפרדע) ונראה לי לומר שהמים ובמקומם האלוקי בדמותו של משה הינה מדרגת הטומאה האחרונה שמשה צריך להשתחרר ממנה.
ראיה לכך נמצא בשירת הים.
"אז ישיר משה ובני ישראל".
אז ולא לפני
אז ולא אחרי
כפי שנדב ציין יפה – "אז" כמו "זה".
"זה" – הצבעה באצבע בנקודה ספציפי במרחב. ככה.
"אז" – הצבעה באצבע בנקודה ספציפית בציר הזמן.
אני מבין שרק אחרי קריעת ים סוף העם מאמין ב-ה׳ ובמשה עבדו ורק אז הוא יכול לשיר.
אבל למה משה לא יכול לשיר קודם?
מה קרה למשה ב קריעת ים סוף שרק אז הוא יכול לשיר?
אולי, כפי שהסברנו עד כה, רק עכשיו נקרע הים ממשה.
רק עכשיו, בכח ההכרח של אין-מוצא, משה מטה את מטהו אל הים ולראשונה משחרר סופית את נקודת האחיזה של המים בו.
המים נקרעים מפני בני ישראל
ובני ישראל מטפסים מעלה אחת למעלה בעדיפויות של משה מעל "אמו- אלתו" אלת הנילוס.
אז ישיר משה.
ואז ישיר ישראל.
ואולי לא…
הייתי רוצה להשאיר אותנו עם טעם מתוק בפה של גאולה לאומית ועצמית,
שחרור משער טומאה ושירה חדשה הללויה.
אלא שמיד אחרי שירת הים, התורה עצמה משאירה לנו (ולמעשה) טעם מר שלא הכל נגמר.
במרה, אנחנו מוצאים את משה בשוקת שבורה (כמעט מילולית).
משה – שהמים מעולם לא בגדו בו אבל הוא בגד בהם עת קרע את הים
– מרגיש שהמים מתנכלים אליו ומרים הם.
לא ניתן לשתותם.
עתה (ולא לפני) אנחנו סופסוף מוצאים את הצעקה החסרה של משה
"ויצעק אל ה׳".
מעניין, שהפעם הקב"ה אינו מצווה עליו סט פעולות
אלא הכתוב משתמש בביטוי נדיר "ויורהו עץ" – הוראה ואכוונה.
את משה – משוחרר מהמים, צריך ללמד איך להתמודד.
לגדל בו איבר חסר – השליטה במים.