אלה מסעי – קלידים, ספירות וחגורות

מעבר לטכניקה: על מודוסים, ספירות והמסע לדאן 1 באייקידו

הגיע הרגע, אחרי 6 שנים של אימונים והתמדה, להגיע למבחן דאן 1 באייקידו. במשך השנים, תרגילי האייקידו, והמבחנים, נדמים כמו עבודה מול צ'ק-ליסט נוקשה. אתה עובר על רשימת הטכניקות הנדרשות, משחרר את ה-Shihonage, מדייק את ה-Irimi-nage, ומוודא שאתה שולט בכל תרגיל ותרגיל.

בשלב הראשון – שלב ה"הווא אמינא" (נקודת המחשבה הראשונית) – הכל נראה שטוח, אטומי וסטנדרטי. אתה מסתכל על התרגילים ובליל השמות היפניים של הטכניקות ורואה לפניך רשימה שטוחה וסיסטמטית של התקפות ותגובות. רצף המבחנים, מ-קיו 5 ועד קיו 1, פשוט נראים כמו תחנות סדורות במסלול.

תובנה זו וראיה שטוחה וסיסטמטית כזו יושבת אצלי גם על ההוא אמינא בתפיסת המוזיקה ובתפיסת הקבלה:

• "קלידים מותרים": המוזיקאי המתחיל, המתחיל בסולם דו מז׳ור, רואה לפניו רק את שבעת הקלידים הלבנים של הפסנתר. תוים מותרים שלא מזייפים. תחנות ידועות.
• "ספירות אטומיות": במפגש הראשוני עם עשר הספירות של הקבלה, נפגש במבנה שטוח (דו-מימדי) וסיסטמטי ורואה בכל ספירה תחנה או קופסה סגורה ונפרדת, "חסד" או "גבורה".
• "מבחני קיו סטנדרטיים": כך גם אצלי, התחושה שאייקידו הוא אוסף של תחנות טכניות שצריך פשוט לסמן עליהן 'וי' כדי להתקדם בסולם הדרגות.

אבל אז מגיעה ההתפכחות…

כשאתה עולה על המזרן בהתמדה הסיזיפית, או כשאתה לומד עוד סולמות ומקשיב עמוק יותר לצלילים, כשאתה מתעמק בספירות, עומקן וביחסים ביניהם, אתה מבין שהטכניקה השטוחה היא רק אשליה. ההבדל האמיתי, המהות של הכל, לא נמצא ב"מה" (בתחנה או בקלידים או בספירה) אלא ב"איך" – במרווחים, בנקודת המוצא, במסלול ובנרטיב.

השער שבו בחרת להיכנס

בספר הקבלה המכונן "שערי אורה", רבי יוסף ג'יקטיליה מציג את עשר הספירות לא כמבנה סטטי, אלא כשערים דינמיים שהאדם צועד דרכם מלמטה למעלה. בתפיסות אחרות של הספירות – המסלול הוא בכלל האצלה מלמעלה למטה. אותן ספירות, סיפור אחר. האופי של האור האלוהי – המפגש עם האור – משתנה לחלוטין בהתאם לשער שדרכו נכנסת.

זה בדיוק הקסם, בעיני, של המודוסים המוזיקליים. מסתבר שאם תיקח את אותם "קלידים מותרים" בדיוק, אבל תשנה רק את נקודת המוצא, התו המוביל – פתאום המרחב כולו משתנה. אם תתחיל ב-דו, תקבל את המודוס היוני (המז'ורי) – בהיר, פתוח, מלא חסד ושפע. אך אם תתחיל ב-מי, מאותם קלידים בדיוק יבקע המודוס הפריגי – אפל, דחוס, מתוח, מלא בצמצום ודין של גבורה.

התווים הם אותם תווים. התחנות הן אותן תחנות. הדרמה כולה תלויה במסלול ובנרטיב.

הדינמיקה על המזרן

באייקידו, ה״איי״ בשם האומנות משמעותו מפגש. למפגשים האלה סיפור פתיחה מגוון וסיפור התפתחות משתנה. יש והמפגש נראה כהתנגשות ומתפתח לזרימה והטלה. יש והוא נדמה כזרימה או פספוס של מפגש ומתכנס לנטרול הדוק וסגור. בכל נקודה בדרך, הצעד הבא נפתח לאפשרויות הרמוניות או צולעות ולא טבעיות, כתלות בהקשבה שלנו לכיוון האנרגיה, לגוף התוקף ולמרכז הכובד המשותף. כמו חזית גל האור המוכנה, מזומנה וממתינה בכל תחנה בהתפשטות שלה להיפגש עם החומר ולהתאים את מהירותה וממילא את כיוונה בתווך המפגש החדש.

בהרמוניה של מפגש גם בין הנושאים המקבילים לכאורה שליוו אותנו עד כה – אייקידו, ספירות ומוזיקה – נפרשות בפנינו מרחבי התכתבות נפלאים בעיני. האפשרויות רבות, אבל נבחר 2 פרשנויות והתכתבויות אפשריות כדי להדגים. החסד לגבורה, בין המז'ור למינור:

1. המסלול המז'ורי (היציאה מהחסד): אתה יכול להתחיל את התנועה מתוך מקום של שפע, זרימה חופשית והתרחבות (חסד). אבל ברגע שהתוקף (האוקה) פוגש אותך, התנועה שלך חייבת להיתקל ב"אקורד מינורי" מרסן של גבורה. ללא הריסון, המבנה והחוקים הנוקשים של הטכניקה, השפע שלך יתפזר והתנועה תקרוס. הגבורה מעצבת את החסד.
2. המסלול המינורי (היציאה מהצמצום): אתה יכול להתחיל את המפגש דווקא מהגבורה – מתוך דין, צמצום, הגנה נוקשה ומשמעת ברזל. אבל אייקידו אמיתי לא יכול להישאר שם. מתוך הצמצום החונק, המוזיקה של הגוף חייבת למצוא את הדרך להיפתח, לשחרר את האחיזה, ולפרוץ אל החסד וההרמוניה (התפארת) כדי לאפשר לתנועה להסתיים באופן שלם.

סיפור המסע

בסופו של דבר, המפגש הזה, הבחירה איך להמשיך ולאן ואיך אנחנו משבצים מרווח נכון (בין צלילים ובין אוקה ונאגה ובין חכמה לחסד) מלמד אותנו להסתכל על המסע: מי שאני, זה לא התחנות שרשמתי וי לידן אלה המסע שעשיתי ביניהם.

סיפור מסעות בני ישראל בפרשה בכלל לא מדבר על מסעות. הוא מדבר על תחנות ומחנות. אלא שקשה להסביר לעולם על הגויל הלבן, הרווח שבין האותיות. העולם רואה תחנות, קלידים, דרגות וספירות. אבל הפרשה נקראת – ״אלה מסעי״. אל תסתכן בקנקן – אלא במה שיש ברווח שבינו לבין הכוס. התחנות הטכניות באייקידו, כמו הספירות, המחנות של בנ״י או התווים בסולם, הן רק נקודות ציון קבועות בזמן ובמרחב. היצירה האמיתית, הזהות שלנו, כאמן לחימה, משורר, בעל אמונה ואדם, נכתבת במרווחים שבין התחנות. היא נשענת על היכולת שלי לנוע בין חסד לגבורה, או בין חכמה לחסד או בכלל לעלות ממלכות ליסוד.

הקשיבו למסע, למקום שעומד בעל התשובה, כי התשובה של בעלי תשובה – היא במקום שבו הם עומדים אלא המסע שהם עברו – ושם נמצאת התשובה.

וממילא, באקורד מז׳ורי של סיום, נבין, נזכור ונטמיע, שאם הגעת לתחנה (ראויה ככל שתהיה וגאווה גדולה להגיע אליה, אחרי תחנות שספרת בספירות), אתה רק בתחנה בדרך והמסע ממשיך מפה לתחנה הבאה.

לשון הרע – מדבר אלי, עלי ואיתי – אז מה עושים?

[כ"ד אייר, תשפ"ו – בהשראת שיעור של הרב מאיר נהוראי בערב הורים לשנה ב', מגדל עז]

בטחון מידע

משך חכמה על פרשת כי תצא – דברים כ"ג, י'

ונשמרת מכל דבר רע וכו'.
לא רחוק לומר שכוונת הפסוק
שלא לגלות מסתורין של המלחמה
ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש.
ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה
שמא ישיגהו שונאיהם וימלטו מפיו תחנותם
וכמו שהגיד המצרי לדוד בסוף שמואל א',
וזה בכלל דבר רע שאמרו בספרי
אפילו דיבור רע, וזה לשון הרע וכוונו למש"כ.
ולזה אמר רק כי יהיה איש לא טהור ויצא אל מחוץ למחנה וכו',
וכן מצינו בירושלמי פאה אזהרה ללשון הרע מנין
ונשמרת מכל דבר רע כו'
תני רי"ש שלא תלך רכיל בעמך כו',
הענין דיש שני לאוין להירושלמי על שני סוגי לשון הרע (יעוין כתובות מ"ו),
אחד על לשון הרע בתוך בנ"י עצמם מזה לזה
וזה לא תלך רכיל בעמך בעם בני ישראל,
והשני לשון הרע מחוץ למחנה ישראל,
וזה פשט המקרא כי תצא וכו' ונשמרת מכל דבר רע
שלא לגלות מסתורין כמו"ש,

https://www.sefaria.org.il/Meshekh_Chokhmah%2C_Ki_Tetze.59?lang=he&with=all&lang2=he

הרעיון של ה"משך חכמה" כי שמירה מדבר רע בהקשר של מחנה צבאי – הינו שלא להיתפס ולבצע עבירת בטחון מידע – אולי אינו רק בפשט בעיניו – שמירה מדבר רע פרקטי בשעת מלחמה – אולי זה המודל.
אולי צריך לחשוב על לשון הרע או רכילות כאילו מדובר בשעת מלחמה והמידע שאתה מעביר הינו עבירת בטחון מידע.
ראשית – זה ודאי ה-state of mind שאתה מצפה מחבר – שידע לשמור מסתורין וסודות.
שנית – אפשר ובאמת הנזק של לשון הרע ורכילות זהים לנזק של חשיפת מידע מודיעיני – יצירת אפשרויות ומציאות אצל השומע שיעשה/יבין/יחשוב משהו על בסיס המידע שקיבלת.
בחוץ – תמיד מלחמה.
המידע – כח הלחימה האמיתי.
נצור לשונך מרע.

זכור את זה – הרמב"ן ובינה מלאכותית

רמב"ן על דברים כ"ד, ט'

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם,
אִם בָּאתָ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִּלְקֶה בְּצָרַעַת,
לֹא תְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על דברים כ"ד:ט').
וּלְפִי דַּעְתִּי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה מַמָּשׁ, כְּמוֹ
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ח),
זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם (שם יג ג),
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק (דברים כ"ה:י"ז),
כֻּלָּם מִצְוָה, אִם כֵּן גַּם זֶה כְּמוֹתָם, וְהִיא אַזְהָרָה מִלְּדַבֵּר לָשׁוֹן הָרַע;

תגובת Gemini לשאלת "פקודת "זכור את זה" בבינה מלאכותית"

פקודת "זכור את זה"
(או באנגלית: "Remember this" / "Memory")
בבינה מלאכותית (AI) מתייחסת ליכולת של מודלי שפה מתקדמים,
דוגמת ChatGPT, לשמור מידע משיחות קודמות
ולהשתמש בו בשיחות עתידיות.

לעיתים, פיתוחים טכנולוגיים ושימושים יומיומיים חדשים נותנים תובנה והבנה חדשה בידיעות קודמות.
הקב"ה כביכול מפעיל על הבינה המלכותית שלנו (לא טעות כתיב. מכוון) פעולה – "זכור את זה".
את זה – יציאת מצרים, עמלק, מעשה מרים והצרעת – את זה צריך לזכור מעבר לקונטקסט הספציפי של הסיפור שבו הנושא עלה. את התובנה, הזכרון וההשלכה הזו – נדרש לזכור גם בשיחות הבאות.

פעמיים ח"י – רק היום

ויקרא רבה, פרשה ט"ז, סימון

דָּבָר אַחֵר, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע,
הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לד, יג): מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים.
מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מַחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ סְמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי
וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר, מַאן בָּעֵי לְמִזְבַּן סַם חַיִּים,
אוֹדְקִין עֲלֵיהּ,
רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב וּפָשֵׁיט בְּתוּרְקְלִינֵיהּ
שָׁמְעֵיהּ דְּמַכְרִיז מַאן בָּעֵי סַם חַיִּים,
אֲמַר לֵיהּ תָּא סַק לְהָכָא זַבִּין לִי,
אֲמַר לֵיהּ לָאו אַנְתְּ צָרִיךְ לֵיהּ וְלָא דְכַוָּותָךְ,
אַטְרַח עֲלֵיהּ סָלֵיק לְגַבֵּיהּ
הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים הֶרְאָה לוֹ פָּסוּק:
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים,
מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (תהלים לד, יד טו):
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי
אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר (משלי כא, כג):
שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא הַפָּסוּק הַזֶּה
וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט
עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעוֹ, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים,
לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם:
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.

מדרש סיפורי קלאסי.
הרב נהוראי דיבר על הרעיון של חפץ חיים.
אני לקחתי לעצמי למקום נוסף בהמשך לקו הזה:

פרשת בהר (שהרגע קראנו) – ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח:

וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃
אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃
אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃
אֲנִ֗י ה' אֱלֹ֣קיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם
לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹקים׃ 

פעמיים כתוב "וחי"
מי שחפץ חיים – זה אדם שרוצה שאחיך יחיה עמו. הוא גם רוצה שהגר והתושב ירצו לחיות עמו.
החפץ חיים – שאנשים חיים יחיו אצלו – חייב להיות תקשורתי.
הפתרון ללשון הרע זה לא לשתוק.
את זה למד ר' ינאי משלמה המלך – "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" – ולכן רבי ינאי יושב בטרקלין.
אבל הרוכל – מייצג את המציאות של "לא תלך רכיל בעמך" – הוא מסתובב בין האנשים. ואנשים מקשיבים לו. ואדם כזה – מי שהכי חשוד בלשון הרע ורכילות – זו כמעט הגדרת המקצוע שלו – האדם הזה מסתובב עם ספר תהילים וחידוש האב על הבן.
דוד המלך מדבר על התמודדות פוזיטיבית עם לשון הרע –
להיות איש
להיות חפץ חיים – חפץ חברה – גר ואח
מה הפתרון?
נכון – לנצור לשון.
אבל גם לסור מרע ועשה טוב.
לצאת אל העולם, לתקשר ולהתחבר. להיות רכיל אבל לא להעביר רכילות.
להפיץ סם חיים בעולם.
– אתה ושכמותך לא צריכים לזה.
אבל האם נתתם דעתכם למה צריך העם? על הציבור בשוק שהחברה והחברתיות זה חיותם?

שמיעה, קבלה, פרשנות ועין טובה

רמב"ם – הלכות דעות, פרק ז', הלכה ג'

אָמְרוּ חֲכָמִים
שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים
כָּל הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר.
שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יב ה) "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ".
וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים
שְׁלֹשָׁה לָשׁוֹן הָרַע הוֹרֶגֶת.
הָאוֹמְרוֹ.
וְהַמְקַבְּלוֹ.
וְזֶה שֶׁאוֹמֵר עָלָיו.

וְהַמְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ:

בנוגע ל"לשון הרע כנגד כולם" – ארחיב בנושא כשאעלה את הסיכום של חבורת ה"שם משמואל" לפרשת בהר – שם רואים שמה שמאפשר את גאולת הכלל (כאשר הפרטים עצמם אינם ראויים) – הינו השקלול של כלל הפרטים כך שבין כולם – ישנה קומה תקינה אחת.
זה מניח שהכלל עובד יחד לבנות את הקומה התקינה האחת.
לשון הרע כנגד כולם – לא גרוע כמו כולם – אלא מזיק לכל המגדל והבניין כאילו אחד מ-3 היסודות רעוע.
הוא מונע מהכלל לכלול את כלל הפרטים שבו לכדי אגודה אחת. אזי לא עוזר שיש פרטים רבים (תלמידי רבי עקיבא, תינוקות של בית רבן בתקופת דוד שידעו מ"ט פנים לטהר ו-מ"ט פנים לטמא). – אין דבק מחבר שמאפשר לשקלל את כלל הפרטים.

בנוסף, נתקלתי ב-podcast של אדם גראנט בראיון עם קריסטין בל (המדובבת של "אנה" מ-Frozen – "לשבור את הקרח"). הם דיברו על העין הטובה שלה ואיך היא מתמודדת עם שליליות או אמירות שליליות של אנשים. (לינקים ל-APPLE ו-SPOTIFY)
היא דייקה עבורי את סיטואצית השומע של הרכילות או לשון הרע.
אם אתה מקבל – בהכרח את מעביר הלאה את המידע או הרושם – transmit. קשה מאוד שיישאר אצלך.
החלופה שהיא מציאה – Transform and not Transmit – צריך להתייחס למידע שקיבלת, להטיל בו ספק, להפעיל עין טובה ולב טוב, להיות חבר טוב ושכן טוב. לתרגם, לעבד ולחוות את הרכילות ולשון הרע אחרת מכוונת המספר. יש באמירה הזו פעולה אקטיבית של סור מרע ועשה טוב שהם אנושיים ומעשיים יותר בתור מרקם אנושי מתקשר ומתחבר.

סגירת מעגל – לשון הרע , לשון חכמים ולשון טובה

כך חונכנו כחוקרי מודיעין – להקשיב ולקרוא את הידיעות, לאסוף את הנתונים. אבל להטיל בהם ספק, לאפשר פרשנויות נוספות ולפתוח את הראש לתמונה אחרת מאיך שהידיעה הספציפית נראית או מכוונת.

כחפצי חיים – וחי עמך. וחי אחיך עמך. תקשורת, מידע, סיפור ולשון עוברים סביבנו, דרכנו וממנו.
גזירת "תהילה" של ש"י עגנון – קימוץ במילים.
גזירת "נצור לשונך" מוחלט – אינה מאפשר חיים.

התפקיד שלנו
לסור מרע – לסור מהפרשנות הצרה שמביאה צרות וצרות (שורוק וחולם).
עשה טוב – תרגם את הידיעה, הפעל עין טובה. פרשן לדובר את המציאות אחרת, מנע ממגיפת השמועה והחד-גוניות הלא מאומתת או לא רלוונטית, להמשיך ולהפיל מתים במחנה.
שמירת טהרת המחנה – דורשת מאמץ ולא הימנעות.
עיבוד ולא תמסורת.