כתבתי בעבר על הרצף של פרשיות העקידה, לידות מלכה ונחור (רבקה) ומות שרה במאמר הזה 1 פרשת לך לך – Model Based Aliyah Engineering
הרעיון העקרוני היא מחלוקת רבי לוי ורבי יוסי, בבראשית רבה, אודות הפסוק ב״חיי שרה״ – ״ויבא אברהם לבכות לשרה ולבכותה״. המחלוקת היא – מאיפה בא אברהם?
- רבי לוי עושה חשבון ומסיק שאברהם הגיע מקבורת תרח, שכן לפי החשבון – תרח נפטר שנתיים לפני שרה (ולא בסוף פרשת נח לנוחות המיסקונספציה)
- רבי יוסי מביא התפיסה היותר מוכרת עוד מהגננת שהוא כמובן הגיע מהעקידה ושרה נפטרה מעצם השמועה על מה שעשה.
להבנתי, המחלוקת במהותה הינה על תפקידה של הפיסקה על לידות מלכה ונחור ומיקומה בין העקידה למיתת שרה.
רבי לוי דורש מסדר הפסוקים להיות הגיוניים כרונולוגית ונסיבתית. רבי יוסי אולי רואה את הפיסקה כהצגת הדמויות ובעיקר הצגת רבקה והייחוס שלה. הרי אוטוטו ייפגשו עם עבד אברהם.
הסברנו שלפי רבי לוי – ניתן ללמוד על חומרת היישום של אברהם את ציווי ״לך לך״ – עזיבה מוחלטת של חרן ושל בית אביו. הוא לא הסתכל אחורה כמו אשת לוט. לא שמר על קשר. לא ידע מה קורה עם אחיו נחור. רק עכשיו, שהקפיצו אותו לירן להלוויה ולסידורי הקבורה של אביו, הוא מתעדכן מאחיו על קורות משפחת תרח בחרן ומגלה את כל השבט של נחור. לכן הפיסקה נכנסת כאן. לכן לא היה שם כששרה נפטרה.
נפגשתי השבת עם מדרש נוסף שאולי פותח פה פתח נוסף:
בראשית רבה, נ״ו, ט״ו
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי (בראשית כב, טו טז), מַה צֹּרֶךְ לִשְׁבוּעָה זוֹ, אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה וְלֹא אֶת יִצְחָק בְּנִי,
נסיון העקידה הינו נסיון אחרון. לא סתם אחרון ברשימה שאין אחריו עוד נסיון. אלא נסיון סופי. המבחן האחרון של התואר. אחריו מקבלים תעודה ואין עוד נסיונות. האם מדובר בקש ששבר את גב הגמל וגרם לאברהם להשביע את המלאך/הקב״ה – לא עוד? האם מדובר ברמה מסירות כזו שמתירה לאברהם לדרוש לסיים את התואר?
נחזור רגע לנסיונות וניזכר בנסיון הראשון… לפי מה שהסברנו – אברהם חייב לנתק מגע מבית אביו. ניתוק כל כך עמוק שלא ידע שבינתיים – בכל השנים האלה – נולדו לנחור ילדים ונכדים. לא הגיע לחתונות. לא שלח מתנות. ניתוק מגע מוחלט. זה היה נסיון שלא היה לו סוף. לך לך – לך ולך ולך והתרחק מבית אביך בתנועת התרחקות מתמדת.
אולי, בשבועה זו שמשביע אברהם – לא עוד – אין אתה מנסה אותי עוד מעתה – נפתח ומותר גם המגמה של התרחקות מבית אביו. אולי דווקא מכיוון שמיד לאחר העקידה אברהם חוזר לחאן, קובר את אביו ומתיידד עם אחיו (כל כך מתחבב ומתיידד שמיד בפרשה הבאה יכריע שרק משם יביאו אשה לבנו. משהו שם מאוד הרשים אותו), אולי דווקא מהחזרה המיידית הזו לחרן – מתגלה לנו עד כמה אברהם התגעגע. עד כמה הנסיון הראשון לא היה לו פשוט.
אברהם עוזב את ארצו, מולדתו ובית אביו – ואנחנו מתמקדים במסע.
האם נזכור אנחנו את שאברהם זוכר בכל צעד ושעל?
לא סתם ארץ – אלא ארצו
לא סתם מולדת – אלא מולדתו
לא סתם בית אבא – בית אביו
תמיד אביו. תמיד אחיו. תמיד הבית שאליו יתגעגע
ואף על פי כן – הלך בדרך השם
התהלך לפניו והיה תמים