פרשת בשלח – שקט מביך ומים קדושים

מעין הקדמה

הרעיון הבא התרקם בכמה שלבים מאז שביעי של פסח, ומשקף עבורי במהותו דוגמא הכרחית של הקשבה לטקסט, התוכן, הפורמט, האווירה, והקונטקסט – כולם יחד וכל אחד לחוד ואיך אז הם כולם שרים שירה אחת.

זהו מדרש במובנו הפשוט של המילה ״מדרש״ = ״מפעל+דרישה״ – מפעל שכל מטרתו לדרוש מהפסוק לגלות את החבוי בו ולדרוש מעצמנו לא לוותר לטקסט האלוקי ולא לראות בו חלילה תוכן שטוח וחד מימדי.

וגם אחרי שכל הרעיון כבר נשזר במערכי הקשרים הנוירוניים ויצר תמונת תובנה אחת קוהרנטית, עדיין נדרש הדורש להביא לגמר – לשבת, לכתוב ולשתף.
בזכות הזו זוכה נדב, אחייני היקר, שלא ויתר וביקש שהדברים יעלו על הכתב.

למה ״למה״

המסע שלנו מתחיל בשאלה ידועה וקלאסית על גדות ים סוף.

העם כלוא בין המצרים הרודפים והים השוצף.
בין חרדת החירות לזכרון זעקת העבדות.
זהו קליימקס קלאסי של נקודת אין-מוצא והמפתח של איך הגיבור יצא מנקודה זו בונה את רוב סיפורי המתח הטובים ביותר.
בנקודה זו מופיעה טענה של הקב״ה כלפי משה –
״ויאמר ה׳ אל משה – מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו״

בקריאה ראשונה תחת רושם האווירה – נדמה שהקב״ה מטיח כלפי משה – ״למה תצעק אלי״.
כביכול – מה אתה רוצה ממני? במקום לצעוק אלי – דבר אל בני ישראל וייסעו.
טענת האקטיביות והיוזמה (נחשון) במקום תפילה.

כדי לחדור לעומק נוסף, נדרוש מעצמנו לשים לב לטקסט, לקונטקסט, ולפורמט:

• טקסט – בפסוק כתוב ״מה״ ולא ״למה״.
  נדרוש מעצמנו לכבד את הכתוב ולהבין כי הקב״ה מבקש לקבל מידע ממשה (״מה״)
  ולא מניעים או הסבר רקע (״למה״).
  אם כן, מה המידע שחסר לקב״ה ?
• קונטקסט – הפסוק מתאר צעקה של משה והאווירה של הפסוק מרמזת שמשה מתעסק בדבר הלא נכון – צעקה במקום דיבור אל ישראל שייסעו.
  אבל הצצה בפסוקים הקודמים משקפים מציאות אחרת לגמרי.
  העם חרד לקיומו ומטיל ספק בהכרח היציאה ממצרים.
  משה – נושא נאום חוצב להבות על אמונה והשגחה ומסיים בביטוי העוצמתי כל כך
  – ״ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״.
  לא צעקה, לא תלונה, כן דיבור אל בני ישראל.
  אז מה הבעיה של הקב״ה עם התנהלותו של משה?
• פורמט – סיפור המעשה – רציף.
  1. כלואים בין המצרים לים -> 
  2. חרדים ומתלוננים -> 
  3. נאום עידוד ואמונה ->
  4. ישיבת מטבחון של משה והקב״ה על דרכי פעולה -> 
  5. קריעת ים סוף.

אלא שבין 3 ל- 4 באופן מפתיע ישנה הפסקה של פרשייה פתוחה.
פרשייה פתוחה הינה ההפסקה החזקה והמשמעותית ביותר במסורת.
כביכול , פיסקת ״מה תצעק אלי״ הינה נושא חדש לגמרי.
מה עושה כאן הפסקה?
מה קרה בין נאומו של משה לטענתו של הקב״ה?

טאדם ושתיקה מביכה

אחד המדרשים בשמות רבה על הפסוקים האלה מתבסס על הפסוקים כדי להסביר את כוחו של הנביא לגזור על הקב״ה כפי שאנחנו מכירים באליהו ואלישע.
בעיני רוחי אני רואה את משה מקבץ את עם ישראל החרד חרדה קיומית ממש,
נואם נאום חוצב להבות
ובסופו אומר כביכול ״טאדם!״

ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון
ועכשיו תראו את זרועו החזקה …
…
…

המילה ״תחרישון״
והנשימה העמוקה של הפרשיה הפתוחה הרודפת מיד לאחר מכן,
מרמזים לי כי לאחר הנאום זעקה לה דממה מביכה.
משה אומר ״טאדם״ ושום דבר לא קורה. 
הקב״ה לא מגיב. 
יש מתח באויר…

[רגע לפני שנתיר את המתח ונעמיק בהבנת שאלות המוצא שלנו,
אני מבקש רגע להקשיב לשקט.
לזהות את הפרשה הפתוחה בכל תקשורת ושירה, כתיבה ונגינה.
הרווח בין האותיות,
הלבן בגויל הספר,
הפאוזה בשירה ובמחברת התווים
אינם פוזה או חלל.
הם דורשים מאיתנו הקשבה ודרישה לא פחות מהטקסט עצמו.
מסתתרות בו כל המילים שלא נאמרו,
כל המבוכות שלא באו אל פתרונם 
ואנחות הרווחה של הישג ושמחה שלא באו לידי ביטוי.
הקשיבו לרעם השקט וקול הדממה הדקה.]

נחזור לענייננו.

להיות ספציפי

נדמה שעכשיו שאלתו של הקב״ה משתבצת למשמעותה הפשוטה.
הקב״ה בפשטות שואל ״מה״
– מה תרצה, משה, שאעשה כדי להילחם בסיטואציה.
אתה גוזר עלי אבל אינך ספציפי למה תרצה שיקרה.
אני יכול לטפל בבעיה המצרית, בחרדה הישראלית או במחסום הימי.
עשית טאדם ונשארת מעומעם מידי.

הרי לנו שיעור שכשגוזרים על הקב״ה או ברמה שלנו – מתפללים להצלתו – כדאי להיות ספציפי.

זהו שיעור חיוני כבסיס בכל תקשורת בין שני צדדים.
מדיניות הערפול והעמימות הינה כזו שמשתמשים בה רק לעתים רחוקות ורק בסיטואציות מיוחדות.
לרוב, כדאי שנתקשר בבהירות הרצון והיעד.
הבהרת הצד והרעיון חושים כאב ראש ולב לשני הצדדים בטווח הקרוב והרחוק.

גאולה משער טומאה אחרון

ראינו עד כה כיצד הטקסט "מה", 
הקונטקסט "נאומו של משה" 
והפורמט "פרשה פתוחה" 
מסייעים לכל מי שרק מוכן לדרוש מעצמו ומהכתוב סיפור מלא, רחב ואנושי.

אלא שדרשה/דרישה זו אינה סותמת את הסוגיה אלא פותחת אותה לעומק נוסף.
וזאת, כי השאלה המתבקשת הבאה היא
– מדוע משה לא היה ספציפי?
האם לא ידע שכדי לגזור על הקב"ה פתרון צריך להיות ברור ומסויים?

נדמה לי שמשהו מונע ממשה לנקוב במחיר הנדרש כדי לפתור את הפלונטר שעל חוף הים.
ניתן לכל הפחות  לשאול מדוע לא דורש משה מהקב"ה לקרוע את הים?
מדוע זה צריך לבוא מהקב"ה?

כאן הדברים מתחברים למהלך אחר העשיר במקומו (ראו לינק כאן ולכל המהלך לפני ואחרי תחת פרשת "שמות") שבעיקרו אנחנו לומדים שמשה גדל 40 שנה בבית פרעה בסביבה שמחשיבה אותו כבנה של אלת הנילוס.
"ותקרא שמו משה (=מסס="בן" במצרית קדומה)
כי מן המים משיתיהו (המים העניקו לי את הבן הזה)". 

באופן עקבי אנחנו רואים קושי של משה בהבאת מכות המים (דם וצפרדע) ונראה לי לומר שהמים ובמקומם האלוקי בדמותו של משה הינה מדרגת הטומאה האחרונה שמשה צריך להשתחרר ממנה.

ראיה לכך נמצא בשירת הים.
"אז ישיר משה ובני ישראל". 
אז ולא לפני
אז ולא אחרי

כפי שנדב ציין יפה – "אז" כמו "זה". 
"זה" – הצבעה באצבע בנקודה ספציפי במרחב. ככה.
"אז" – הצבעה באצבע בנקודה ספציפית בציר הזמן.

אני מבין שרק אחרי קריעת ים סוף העם מאמין ב-ה׳ ובמשה עבדו ורק אז הוא יכול לשיר.
אבל למה משה לא יכול לשיר קודם?
מה קרה למשה ב קריעת ים סוף שרק אז הוא יכול לשיר?

אולי, כפי שהסברנו עד כה, רק עכשיו נקרע הים ממשה.
רק עכשיו, בכח ההכרח של אין-מוצא, משה מטה את מטהו אל הים ולראשונה משחרר סופית את נקודת האחיזה של המים בו.
המים נקרעים מפני בני ישראל
ובני ישראל מטפסים מעלה אחת למעלה בעדיפויות של משה מעל "אמו- אלתו" אלת הנילוס.

אז ישיר משה.
ואז ישיר ישראל.

ואולי לא…

הייתי רוצה להשאיר אותנו עם טעם מתוק בפה של גאולה לאומית ועצמית,
שחרור משער טומאה ושירה חדשה הללויה.
אלא שמיד אחרי שירת הים, התורה עצמה משאירה לנו (ולמעשה) טעם מר שלא הכל נגמר.

במרה, אנחנו מוצאים את משה בשוקת שבורה (כמעט מילולית).
משה – שהמים מעולם לא בגדו בו אבל הוא בגד בהם עת קרע את הים
– מרגיש שהמים מתנכלים אליו ומרים הם.
לא ניתן לשתותם.

עתה (ולא לפני) אנחנו סופסוף מוצאים את הצעקה החסרה של משה 
"ויצעק אל ה׳".

מעניין, שהפעם הקב"ה אינו מצווה עליו סט פעולות
אלא הכתוב משתמש בביטוי נדיר "ויורהו עץ" – הוראה ואכוונה.

את משה – משוחרר מהמים, צריך ללמד איך להתמודד.
לגדל בו איבר חסר – השליטה במים.

יונה, צמה ומצה

לפני שנים, בשליחות באוסטרליה, התוודעתי לסדרת שיעורים שהועברה בנושא "מחלוקות בעם ישראל".
כל שיעור סקר וניתח מחלוקות מהותיות לאורך ההיסטוריה עכורת האחדות שלנו.
"מתנגדים וחסידים",
"ציונות וחרדים"
וכן על זה הדרך.
ברוך ה', לא חסר.

אחד המחלוקות שנוכחות עבורי בתודעה הינה מחלקות הפרושים והצדוקים בימי בית שני.
לאחר לימוד בספרו החדש של הרב בני לאו – "שיבת ציון" וקריאה מודרכת בספרי עזרא ונחמיה, ניכר שהעימות הזה אינו מתחיל עם צדוק, תלמידו של אנטיגונוס איש סוכו, אבי שיטת ה"צדוקים".
ניכר שכבר מתחילת שיבת ציון ישנו מתח מובנה בין האריסטוקרטיה הכוהנית והמקדשית ובין העם ומי שמנסה לייצגו – תלמידי החכמים.

הנבואה כבר כמעט ואינה פונקציה בשיבת ציון ודמדומי הנבואה של חגי, זכריה ומלאכי ניכרים עם המעבר ל"חכם עדיף מנביא" ותורת העם העדיפה מתורת המקדש.
כך עולה באופן מעניין בתיאור חגי תשרי (ראש השנה וסוכות) בספר נחמיה, בפרקים ז' ו-ח'
בהתחשב בתיאור המפורט של השתלשלות הארועים וקריאה חוזרת ונשנית ב"ספר תורת משה"
– אין אזכור כלל של הקרבת קרבנות.
נשים לב, אנחנו אחרי חידוש המזבח מימי זרובבל וישוע כהן גדול, אחרי בניית החומות של ראשית ימי נחמיה. יש כבר תיאור מפורט של חידוש הקרבנות.
בנוסף, יש לשים לב שארועי ראש השנה וסוכות מתרחשים בירושלים.
את הסוכות בונים ב"חצרות בית האלוקים" – המקדש כתפאורה ברקע – ואין תיאור כלל של קרבנות.
ניכר שהמהלך הושלם וחגיגת חגי תשרי מתרכזת בעם וב"ספר תורת משה"
– ניתן, אם כן, להכריז רשמית על סגירת התנ"ך ותחילת תורה שבעל פה (אנשי כנסת הגדולה).

אפשר לדמיין שברקע לחגיגת העם ברחובות שער המים ושער אפרים ובחצרות בית האלוקים
האריסטוקרטיה, זו שאפילו נחמיה נלחם בה, מקריבה קרבנות כסדרם – מה להם ולעם?

על רקע הניגודיות הזו
שבין "ארץ ישראל היפה" ל"ארץ ישראל הקדושה"
(תבחרו אתם את מי לשייך למה),
שבין "ירושלים של מעלה" (כהונה, יוקרה ועושר – מקדש) ו"ירושלים של מטה" (העם בשער המים ובחצרות)
שבין הכהנים הצדוקים לבין הפרושים,
על רקע מתח כזה
ישבתי ולמדתי במדרש רבה על שיר השירים.
והופתעתי.

המדרש – המרחב כמו גם השיטה – שייכים לבית המדרש. לחכמים. לפרושים.
הייתי מצפה לחד צדדיות נחרצת בהעדפה של הפרושים, אנשי העם, ליופיו של העם ולכיעורה של האריסטוקרטיה והכהונה.
זו מסגרת ליברלית ופתוחה (???) שאל ראשה אפילו גרים כשמעיה ואבטליון יכולים לטפס.

עיניך יונים –
עיניך הן סנהדרין שהם עינים לעדה הדא הוא דכתיב: (במדבר ט"ו) והיה אם מעיני העדה.
רמ"ח אברים יש באדם וכולם אינם הולכין וחוזרין אלא אחר העינים, כך אין ישראל יכולים לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם.

[שיר השירים רבה , פרשה ד', א']

זו חד צדדיות ברורה וממילא ברור להם שהכל הולך אחרי העיניים (שלהם)
– הסנהדרין (הנגזרת מ"אנשי כנסת הגדולה") הם בעלי השיטה המדרשית , כך לימד עזרא –

"ויקראו בספר תורת האלקים מפורש, ושום שכל ויבינו במקרא"

[נחמיה, ח', ח']

אלא שהפסוק אינו מסתפק בעיניים – וכך גם המדרש אינו מסתפק בסנהדרין לבדו…

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה–עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ…

שיר השירים, פרק ד', א'

מבעד לצמתך
אמר ר' לוי:
כל כלה שעיניה כעורות כל גופה צריך בדיקה
ושעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה
והאשה הזאת כשמצמת שערה לאחוריה והוא תכשיט לה.
כך הייתה סנהדרי גדולה יושבת אחורי בית המקדש
והיא הייתה תכשיט של בית המקדש.

[שיר השירים רבה, פרשה ד', א']

בלי להבין ולהתעמק ביחס שבין העיניים לשאר הגוף ומהו הצורך בבדיקה כאן. הנושא מורכב גם ככה.
אני דווקא נשביתי בקסמה של "האשה הזאת" שעיניה יפות – שאינה צריכה כלל תכשיט – כל שהיא צריכה לעשות זה לאסוף את שערה לאחוריה (מבעד לצמתך) וסידור השיער הזה – הוא התכשיט שלה.
כמה פשוטה ויפה התמונה שמציירים חכמים כשהם קוראים את שיר השירים
וכמה עוצמה יש בנמשל.

שימו לב – הפעם – היופי הוא המקדש – הפנים והעיניים.
הסנהדרין – היא יושבת אחורי בית המדרש, שער אסוף ומכונס מאחורי יופי המקדש וסדריו.
הסנהדרין תכשיט ליופי המובנה של המקדש עצמו.
חכמים מוצאים את מקומם לצד ומאחורי המקדש, סדריו ואחיהם הכהנים, עם כל מורכבותם.
היופי הוא בשלם ובשיתוף הפעולה ביניהם.
בהרמוניה.

חזרתי למרחב המחלוקת ולכאב ולדכדוך שממלא אותי בימים אלה, עת נראה כי מלכויות ישראל ויהודה ומשיחיהם, בן דוד ובן יוסף, מתנגחים שוב בפעם המי יודע כמה.
חזרתי למרחב הזה והבאתי את המדרש היפהפה.יה הנ"ל (בדו-משמעות מכוונת) והתמלאתי בתקווה.
האם ישנה הרמוניה שניתן למצוא בקבלה של היופי של כל אחד מהצדדים?
האם ישנה שלמות שכל אחד מהמחנות יכול לתת להשלים אחד את השני וכך לרתק מחדש את תשעת הקבין של יופי שירדו לעולם ישירות לירושלים?

בלי תוספות
בלי תכשיטים מחו"ל
בלי בעלי דעה ונביאי חורבן ושחור

יופי פשוט של "ארץ ישראל יפה" – כמות שהיא
יופי פשוט של "ארץ ישראל קדושה" – בצניעות לא מתיימרת ולא משתלטת – כמו שהיא
והתמונה הסופית – העם היושב עליה –
עיניה כיונים הנאמנות בזוגיות של מלכויות משלימות – עיניים וצמה

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ.

[שיר השירים ד', ז' – סיכום הפרק שהתחלנו בו – "הנך יפה רעיתי הנך יפה"]

טו וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר.  
טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם,
קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה,
וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו;
וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם,
וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו.  
יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד,
לְךָ–לְעֵץ אֶחָד;
וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. 

[יחזקאל ל"ז –
הפסוקים שמסתתרים מעבר להפטרת שבת חול המועד פסח שקראנו אתמול
וממילא – המסר שמסתתר מעבר לחזון העצמות היבשות
וממילא – הצמה האסופה מבעד לחזון
וממילא – היופי שבמעבר]

האם מקרי שאחדות שכזו – הן בשיר השירים ובשלמותה של הרעיה והן ביחזקאל בחזון העצמות היבשות ואחדות עצי הממלכות שאחריה – האם מקרי הוא שאלה מאוחדים ומאוגדים כאגודת לולב מגוונת בחג הפסח?
האם זכרון היסטורי אחד של גאולה שאינה מבחינה בין הנגאלים
וגאולה שממנה נולדת אומה אחת
– האם זכרון כזה אינו סלע האחדות המחייב אותנו למצוא את הדרך המשותפת האחת במדבר העמים וההיסטוריה?

מצה פשוטה ושלמה,
ללא חמץ ושאור,
ללא הגזמות מעבר למציאות ודמוניזציה (חמץ)
וללא משקעי דעות קדומות (שאור)

המצה הזו, עם היותה יבשה ואולי לא הכי טעימה – היא יסוד החירות
כנראה שזו הגלולה (הכשרה לפסח)
שצריך לבלוע
כדי לבוא לשולחן העץ
המאחד את צדדיו
למלכות אחת.