דרשנים, מתורגמנים ומינים
בשבת האחרונה, למדנו חברותתי כנפשי, מאיר, ואני בתלמוד הירושלמי במסכת מגילה.
נתקלנו במשניות המוכרות אודות שליחי ציבור החשודים במינות:
משנה
ירושלמי, מגילה, פרק ד הלכה י
האומר "יברכוך טובים" – הרי זו דרך המינות
"על קן ציפור יגיעו רחמיך"
ו"על טוב יזכר שמך"
"מודים מודים"
– משתקין אותו
המכנה בעריות – משתקין אותו
האומר (ויקרא יח) "ומזרעך לא תתן להעביר למולך"
– ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא
– משתקין אותו בנזיפה
אמנם זכרנו את המשנה באופן כללי, וחשבנו לתומנו כי המשנה מדברת על שליחי ציבור בתפילה החשודים ביצירתיות הפיוטית שלהם באג'נדה שאינה מיינסטרים פרושית.
הופתענו להבין כי חלק מהדוגמאות כאן, אינן משלב התפילה פר אקסלנס, כי אם משלב הקריאה והתרגום.
זהו ההסבר ל "מכנה בעריות" – בשלב הקריאה של פרשת עריות – המתורגמן מרכך בדרשתו ומסביר כי מדובר במשל ולא בעריות ממש. וכן דרשתו של המתורגמן שהאיסור לא להעביר זרע למולך מדבר על עיבור ארמית/נוכרית.
לאורך מסכת מגילה באופן כללי נחשפנו למעמד הקריטי של הקורא והמתורגמן כמעמד ציבורי, כשחזור של מעמד הר סיני ובכינו על המרחק בין המעמד ההוא לבין קריאת התורה שלנו.
אבל על כל זה, בע"ה, בהזדמנות אחרת.
לענייננו, המשנה מתארת שישנם מתורגמנים במעמד הקריאה שמרשים לעצמם חופש יצירתי מידי בדרשה שהם דורשים בין הפסוקים.
ואפשר – וזו מהותה של מדרש רבה על חמישה החומשים ועל המגילות – אסופת הדרשות שנדרשו בעת התרגום במעמד הקהילתי.
ואם כך הדבר, החופש היצירתי של הדוגמאות במשנה – מתגמד לעומת דרשות מהפכניות המופיעות במדרש רבה.
ולולא שכתוב – לא היה ניתן להיאמר.
מדרש שלא הושתק
אחד מאלה מופיע במדרש על פרשת דברים:
…להקב"ה אמר (שמות ל"ב):
דברים רבה, פרשה א', ב', ד"ה:"מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון"
למה ה' יחרה אפך בעמך.
מהו למה?
אמר רבי יצחק: בשעה שעשו ישראל את העגל,
ביקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל.
א"ל משה: רבש"ע! העגל הזה טוב הוא לסייע לך.
א"ל הקב"ה: מה מסייע לי?
א"ל משה: אם אתה מוריד גשמים, הוא מפריח טללים,
אתה מוציא את הרוחות, והוא את הברקים.
א"ל הקב"ה: אף אתה טועה בעגל?!
אמר לפניו: רבש"ע! אלא למה ה' יחרה אפך בעמך.
כדאי לקרוא פעמיים (!!).
משה, כדי לשכך את חמתו וחרון אפו של הקב"ה על חטא העגל,
מציע להסתכל על הסיטואציה מזוית מכילה – אולי העגל יכול לסייע?
כאמור – לולא שכתוב – לא היה יכול להיאמר.
פשוט וואו.
אני, כשקראתי את זה, נאלמתי דום לכמה דקות
[וזו אולי אחת הסיבות לא ללמוד תוך כדי תפילה…]
מה עושים עם מדרש כזה?
איך מתחילים להסביר ולתרץ אותו?
לאן הוא לוקח אותנו?
ואיך לא שיתקו בנזיפה את הדרשן…
ננסה לענות או להתחיל להבין את עומק המדרש במדרגות ורבדים
1. רובד הפשט של הדרש
– למה יחרה אפך בעמך
– הרי כולם טועים… גם אני
ברובד הפשט, משה משחק אותה כאילו גם הוא היה יכול לטעות
הוא מסיט את אש חרון האף מ"בעמך" אל משה עצמו ובכך מקווה לרכך קצת את המתח.
אני מזכיר שההצעה של הקב"ה היתה לכלות את (שונאיהן של) ישראל ולעשות את משה גוי גדול.
משה מרמז שהרעיון לא כזה מדהים, אם גם משה עלול לטעות.
ואם לא משה, אז העם שיצא ממנו…
ובכל זאת, המשחק הזה לא מתאים לי.
הקב"ה יודע שמשה לא טועה בעגל.
אז איך זה עובד?
מה בעצם הטענה של משה?
2. רובד הדרש של הדרש
– הבנה עמוקה מהי עבודה זרה
כדי להסביר את הרובד הזה, אבקש עזרה מסופר ילדים מוכשר בשם ריק ריירדן המתמחה בספרי עבודה זרה עכשוויים (ספרי "פרסי ג'קסון" על מיתולוגיה יוונית, "האולימפים" על המשך המיתולוגיה היוונית בתצורתה הרומית, ספרי "מגנס צ'ייס" על מיתולוגיה נורדית ו"משפחת קיין" על המיתולוגיה המצרית).
פעמיים לפחות בספריו, נתקלתי בצורך של הסופר לסבר את אוזנו של הקורא המונותאיסט בסתירה שבין "קיומם" של אלי המיתולוגיה (זאוס, יופיטר, אודין, רע וחבריהם) אל מול קיומו של אל אחד.
בספרו הראשון על פרסי ג'קסון, כשזה מתוודע להיות בן-אל (בנו של פוסידון, אל הים), שואל פרסי את כירון הקנטאור, מדריך הגיבורים האלמותי, על קיומו של אלוקים (האחד). על זה עונה כירון, כי אין אנו מדברים/שוללים/מתעסקים בקיומו של כוח עליון מכונן ומכוון, אלא דנים על קיומם של אלי כוחות הטבע (הזוטרים יותר או פחות).
כך גם באחד מספרי "מגנס צייס" מעמת הסופר את מגנס עם הואלקרי שלו, סאמירה אל-עבאס, מוסלמית אדוקה, כיצד היא מיישבת את אמונתה המוסלמית באל אחד עם התרועעות יומיומית בקרב ערב-רב של אלים נורדים סוררים. סאמירה עונה באופן דומה כי היא מפרידה בין האל המכונן האחד והיחיד אליו היא מתפללת ובין אלי הטבע חמי המזג והמורכבים ברובד שמתחת.
כך בעצם מסביר גם הרמב"ם את היווצרות העבודה הזרה – תהליך השיתוף של האל הבורא והמנהיג עם משרתיו, השמש (רע ואפולו), הירח (ארטמיס) הרוחות והברקים (ת'ור וזאוס) ועוד.
עם הזמן, האדם/האנוש(ות) שכח את האל והתרכז במשרתים והחל לעבוד אותם במקום.
מה בעצם אומר משה לקב"ה?
לדעתי, הוא מפנה את תשומת לבו אל רמת הציפיות הגבוהה של הקב"ה שעם ישראל ישתחרר באופן מיידי (תוך 50 יום מיציאת מצרים) מכל מ"ט שערי הטומאה שהיו בהם.
משה מציע "עבודה זרה בשיתוף" כזוית הסתכלות הרואה דווקא את תהליך התשובה של עם ישראל.
העם, שבא מעולמו של רע, אנוביס וחבריהם, מ"ט שערי הטומאה, התקדם בכך שמכיר בך, הא-ל האחד, הבורא המוציאם ממצרים.
זה שיש להם עוד על מה לעבוד על ניתוק ממשרתים כדוגמת העגל
– נו שוין
– עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה,
ואתה הקב"ה?
ומי אני, משה, בעצם?
האם אינני אחיו של רע-מסס?
האם אינני בעצמי, משה=מסס, בן אלת-הנילוס?
האם אני נקי מכתמי הע"ז בשיתוף?
ואת מי בעצם רצו העם להחליף – אותך הקב"ה או אותי?
וירא העם, כי-בושש משה לרדת מן-ההר;
שמות ל"ב, פסוק א'
וייקהל העם על-אהרון, ויאמרו אליו
קום עשה-לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו-
-כי-זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים,
לא ידענו מה-היה לו.
"א"ל – אף אתה טועה בעגל?"
ואולי אני, משה, זה שצריך להיפגע ולא אתה הקב"ה!
[תרגיל בקריאה מודגשת זזה – "למה ה' יחרה אפך בעמך" – אפך ולא אפי. אני זה שצריך להתעצבן]
3. רובד הרמז של הדרש
– תבוא הפרה האם ותכפר על בנה העגל
ובעצם – לא העם ביקש עגל, אלא אהרון – "וייקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו, עגל מסכה"
ישנה הבנה עמוקה בתפקיד השור, הפרה והעגל בעבודת ה' במקדש.
כולם מרגישים את השייכות שלהם לתפקיד ולשותפות בעבודת ה'.
כשנוצר עגל מסיכה – העם לא מופתע ואהרון לא מתבלבל.
משה "מסב" את תשומת לבו של הקב"ה בעת ריכוך חרון האף,
כי העגל אכן שייך כשותף בתהליך המקדש,
בקרבנות, בעגלה ערופה, באפר פרה אדומה ועוד.
העגל אכן מסייע.
העם עדיין מבולבל איך ואיפה הוא משתלב.
אבל לא מדובר בטעות עקרונית
אלא רק בטעות נגררת…
טעות נגררת – זו לא סיבה לפסול את המבחן.
אפשר להוריד רק כמה נקודות…
משתקין בנזיפה
תהליך הפרדת המוץ מן התבן, והחלטה מתי מדרש יכול להישמע ומתי צריך להשתיקו
ומתי יש חופש ספרותי על גבול האפיקורסי, הינו מורכב.
מדרש כזה, המאתגר ופותח את החשיבה שלנו לרבדים של בירור המדרגות בעבודת ה' ובמאמץ הכביר של ביעור העבודה הזרה, מחייב זהירות, ענווה, פתיחות ואמונה בדורשי המדרשים ובעורך.
המחשבה שאת משה עצמו משתק הקב"ה בנזיפה ["שתוק, כך עלה במחשבה לפני"]
מדייקת אותנו בקריאת המשנה במגילה – שלא העבירו את המתורגמן או החזן ולא שרפו אותו על המוקד
אבל כן ניהלו בקרה על תוכן הדרשות (זה כבר אומר שמישהו לא ישן בדרשה…) ודאגו לאחריות לאג'נדה החינוכית של הקהילה.
- אחריות
- פתיחות
- ענווה
- יראת ה'
