ימים נוראים – פרשנות כשאריות מנגינה

תמהתי לעצמי בעבר, האם הסיבה שאין לנו זכרונות לפני גיל קטן, היא מפני שאין לנו מילים באותו שלב בכדי למסגר ולתעד את החוויה?

העדר מילים או כלים לתאר חוויה גורם לי צער.

כמה אני מקנא במשוררים היודעים באומנות המילים לתאר רגשות, ריחות, ניואנסים של חוויות ודקויות.
לא רק שהם יכולים להכיל ולתעל את חוויותיהם, אלא שיכולים הם להפגיש את ה"אני-המחר" עם ה"אני-האתמול" ולחוות את החוייה שוב.

התבוננתי, בשבת האחרונה, בפיוט "אתה הוא אלוקינו בשמים ובארץ" שבני אשכנז שכמוני יאמרו בואכה קדושה בראש השנה.
התבוננתי והקשבתי.
מנגינה התחילה לעלות לה ולטוות את חוטיה סביב המילים.
נאחזתי במנגינה.
ידעתי, שבהעדר ידע מוזיקלי ראוי, אין לי את הכלים הראויים לתעד בראשי ובזכרוני את המנגינה, ואם אעזוב אותה לרגע – פעמיים תעזבני.
וכך חזרתי שוב ושוב על המנגינה…
אבל אללי – כשם שחששתי – כך ארע.
המנגינה אבדה לה לבינתיים, ועד שיזכני אלוקי השיר והרננה, אסתפק רק בפרשנות שעלתה מתוך המנגינה.

חבל על דאבדין.


הפיוט בנוי לפי סדר אלפא-ביתא ומוצג ברוב המחזורים בסיטמטריה של שתי עמודות.

אַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ

בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ

גִּבּוֹר וְנַעֲרָץ

דָּגוּל מֵרְבָבָה

הוּא שָׂח וַיֶּהִי

וְצִוָּה וְנִבְרָאוּ

זִכְרוֹ לָנֶצַח

חַי עוֹלָמִים

טְהוֹר עֵינַיִם

יוֹשֵׁב סֵתֶר

כִּתְרוֹ יְשׁוּעָה

לְבוּשׁוֹ צְדָקָה

מַעֲטֵהוּ קִנְאָה

נֶאְפָּד נְקָמָה

סִתְרוֹ יֹשֶׁר

עֲצָתוֹ אֱמוּנָה

פְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת

צַדִּיק וְיָשָׁר

קָרוֹב לְקוֹרְאָיו בֶּאֱמֶת

רָם וּמִתְנַשֵּׂא

שׁוֹכֵן שְׁחָקִים

תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה

חַי וְקַיָּם

נוֹרָא וּמָרוֹם

וְקָדוֹשׁ

משום מה, ברוב בתי הכנסת בהם הזדמן לי להתפלל בימים נוראים, התחלנו את ניגון הפיוט באות ב'. תמיד צרם לי להתחיל באות ב', הרגשתי שה-א' – היא הפתיח והמבנה הוא מימין לשמאל (א' ל-ב') ולא משמאל לימין (ב' ל-ג').

המנגינה שהתנגנה בראשי פירשה את הפיוט כדו-שיח בין שני סוגי מאמינים.
הימני (אותיות אי-זוגיות) – מתלהב, רגשי ומופעם. רואה את הקב"ה גדול וקרוב, אישי ומיוחד. וכך המנגינה נתנה לו מרחב מוזיקלי לשיר את תשבחותיו לא-ל עם סיומת פתוחה.
השמאלי (אותיות זוגיות) – קצר וענייני. תמיד מנסה לאזן את חבירו. לפי זה אפשר כביכול להוסיף לפני כל צלעית זוגית את המילים "רגע, תירגע. בכל זאת הא-ל הוא…".
וכך הקצתה המנגינה לחבר השמאלי מרחב מוזיקלי קצוב, קצר וסגור.

כך לדוגמא,
חבר א' מתלהב ומציין איך הקב"ה "שח ויהי" ואילו חבירו מעדיף תיאור קצוב של "צוה ונבראו"
חבר א' מתלהב ומציין את הקב"ה "טהור העיניים" ואילו חבירו מעדיף להכיר בכך שהקב"ה "יושב סתר" ואל לנו לדון בטוהר עיניו.
חבר א' שמח ובטוח כי הקב"ה "קרוב לקוראיו באמת" ואילו חבירו מאזנו ומזכיר לו כי הוא "רם ומתנשא".

כך בשיח מאזן ומזין השניים מבטאים את הדואליות ביחס האדם אל הא-ל.
לאור הקריאה הזו העדפתי לפרק גם את הפסקה האחרונה.
בד"כ זו מופיעה כשורה אחת בסוף ללא ייחוס לצדדים.
אני העדפתי לפרק את "חי וקים" כאמירה עצמותית של חבר א' (הבן)
מ"נורא ומרום" כאמירה מכבדת ויראה של חבר ב' (העבד)

וכולם מתכנסים אל ה"קדוש" – המופרש (בעיני העבד) והמיוחד (בעיני הבן).

וכך, בכלים היחידים שיש לי – פרשנות – תיעדתי את המעט שהמנגינה המזדמנת הותירה אחריה.

חֶבֶל דאבדין – CABLE OF THE LOST MEMORY

מודעות פרסומת

פרשת ואתחנן – בשר, רוח ו-PA

א. בשר ודבר ה' – הילכו יחדיו?

בפרשה,

תמהים בני ישראל האמנם יכול אדם לשמוע דבר ה' ולחיות?

דברים ה', כ"ב
כי מי כל-בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך-האש, כמנו-
-ויחי ?!

בתפיסה שלהם – דבר ה' במהותו – מוות.
הם מבקשים ממשה לבצע גישור ותיווך.
משום מה – אצלו המשוואה, דבר ה'=מוות, לא תופסת.

בהפטרה,

מתנבא הנביא כי יום יבוא –

ישעיהו מ'
ג קול קורא–במדבר, פנו דרך ה'; ישרו, בערבה, מסלה, לאלקינו.
ד כל-גיא, ינשא, וכל-הר וגבעה, ישפלו;
והיה העקב למישור, והרכסים לבקעה.
ה ונגלה, כבוד ה'; וראו כל-בשר יחדו, כי פי ה' דבר.

מה קורה בדרך?
איך עוברים ממצב שבו בשר ורוח ה' לא הולכים יחד למצב בו כל בשר רואה את דבר ה'?
האם ה"כל-בשר" שמופיע בשני הפסוקים עובר שינוי מהותי?
מהו הבשר הזה?

למדנו כי כשאשר שני פסוקים מתנגשים, דרוש פסוק שלישי שיכריע ביניהם.

הגמרא במסכת חולין שואלת שאלה די הזויה –

חולין קל"ט, עמוד ב'
משה מן התורה מנין? – (בראשית ו, ג) "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר".

למה השאלה הזויה?
כי משה כתב את התורה ומופיע בה פעמים רבות.
מה מהות השאלה ומה מהות התשובה?

 

ב. PA – Personal Assistant

מלווה אותי בתקופה תחושה חזקה של בושה.
התחושה מלווה בתובנה בעייתית – ה' מנהל לי את ה-Outlook !
התפיסה שאלוקים מתערב גם בפרטים הקטנים היה נוכחת אצלי מינקות, אבל בד"כ התפיסה היתה שהוא מתכנן מהלכים אסטרטגיים, וריכוזי כמו שרק אלוקים יכול להיות, הוא מנהל גם את הרמה המיקרו-טקטית.
אבל במציאות אני מרגיש את זה אחרת.
אני מוצא את עצמי לובש חולצה מזדמנת – כזו שקצת יותר מכובדת מהרגיל, ומגלה שהתגלגלתי לדיון הנהלה או עם אנשי חו"ל. אני עוצר ואומר למזכירה הפרטית שלי, ה', תודה שדאגה לחולצה הנכונה.
אני מסתובב באזור המעבדות ומקבל טלפון שאני מאחר לדיון שנמצא, הפלא ופלא – באזור המעבדות. אני עוצר, נבוך ומודה שוב ל-PA שלי (ולא, הפעם זאת לא Siri), שדאגה לשלוח אותי לאזור הנכון.
[ותודה כאן למו"ר מאיר קומר על החידוד של הנושא]

מי כפוף למי?
האם אני חייל מיקרו-טקטי בתכנית אלוקית?
או שאני מנהל פיתוח שהצמידו לו מזכירה אישית סופר יעילה ואלוקית (מילולית)?
ואם זו האופציה השניה – אני מתבייש ונבוך שלא דאגתי לכל התיאומים האלה לבד, שהם באחריותי. ובאיזו זכות זכיתי להקצאה נדירה שכזו?

 

ג. מסילה, מישור ובחירה חופשית

אם נחבר את דילמת הבשר ותחושת הליווי האישי של אלוקים, נוכל לבאר את הבשר והבשורה (הנבואה).

הפסוק בבראשית מגלה לנו שגם משה הוא בשר – "בשגם הוא בשר".

בראשית ו', ג'
ויאמר ה', לא-ידון רוחי באדם לעלם, בשגם, הוא בשר;
והיו ימיו, מאה ועשרים שנה.

רגע לפני יאוש ומבול, מזכיר ה' לעצמו שהאדם – בסופו של דבר הוא בשר.
גם משה הוא בשר.
משה הוא בתוך התורה ולא מעליו.
מושלם ככל שיהיה – בסופו של דבר הוא ימות בגיל 120.

אבל לפני שנתבאס, יש כאן אמירה מעודדת.
מוות מגיע בגלל בשר.
שימו לב – מוות בגלל בשר. לא בגלל הרוח.
זה חשוב.
תקופת החיים מוגדרת כהזמן שבין הלידה למוות.
מה עושים בחיים האלה – זו השאלה.

העם ובעצם כל אחד מאיתנו, די מפחד ממציאות בה דבר ה' מצוי ונוכח.
במצב כזה – יהיו חיים ברורים, אולי, אבל אז לא תהיה בחירה חופשית.
ואז באמת נהיה סוג של מתים.
זה מפחיד.

ה' מבין ומקבל את זה. הוא מקבל את העסקה שמשה יהיה איש ביניים.
זה מאפשר לאדם מרחב ספיגה, הסתגלות. תוצר לוואי זה חיים מעניינים של עליות ומורדות.
זהו בעצם המרחב של תורה שבעל פה שתלויה בנו ככלי.

מסתבר שזה קצת יותר מזה.
אלוקים מסמיך את האדם להיות המנהל והאחראי על התורה.
ישנם דוגמאות אינספור בהם התלמוד מדגים איך האדם ובית דין אנושי מכריעים כנגד דבר ה'.

ה' לא מטיל על האדם את התורה.
הוא נותן לו את התורה.

הוא נותן לו את המפתחות לרכב.
הוא מבטיח שהוא מלווה ונשאר באוטו, אבל הרכב לא אוטונומי.
אתה הנהג – תנהג.
אלוקים – רק PA…

לאן נוסעים?

ישעיהו מ'
ג קול קורא–במדבר, פנו דרך ה'; ישרו, בערבה, מסלה, לאלקינו.
ד כל-גיא, ינשא, וכל-הר וגבעה, ישפלו;
והיה העקב למישור, והרכסים לבקעה.
ה ונגלה, כבוד ה'; וראו כל-בשר יחדו, כי פי ה' דבר.

כנראה שיורדים לאילת
(ערבה, מישור, מסילה ישרה… נשמע מוכר).

נראה לי שאם ננהג עצמאית מצד אחד,
אבל מצד שני, נהיה קשובים להמלצות של הPA שלנו (הרל"שית)
נגלה בסוף המסילה כי פי ה' דיבר, לאורך כל הדרך.
נגלה למפרע שהוא היה שם ודיבר איתנו כל הזמן.
ולא.
לא מתנו.
דווקא עשינו חיים (מילולית).

אז פעם הבאה שאתם אומרים:
" OK Google"
או
"Hey Siri/Cortana"
או סתם
"Alexa"
תשקלו אופציה חלופית.
תנסו
"OMG"